"להתאהב" – פרק 2

פרק 2 :

השעון המעורר שלי באמת מעורר. קמתי בבהלה כשצלצל.
התחלתי להתארגן לבית הספר, ליום הראשון ללימודים בבית הספר החדש. עכשיו אני מוכנה להתחיל חיים חדשים ולכתוב אותם בדף חדש.
"את רוצה שאסיע אותך?" שאלה אמא.
"כן, תודה" עניתי.
אכלתי את הכריך הקטן שאמא הכינה בשבילי לבוקר.
"יניב, בוא. יוצאים. אתה מוכן?" צעקה אמא ליניב מהסלון, כשהוא עדיין התלבש ואירגן תיק לבית הספר.
"אני רוצה ללכת ברגל כי אני כבר גדול" אמר יניב כשיצא מחדרו.
"אתה בהחלט גדול, אבל לא גדול מספיק בשביל ללכת לבד בחוץ ולחצות כביש לבד" חייכה, "טוב, בואו נצא".
אמא בהתחלה הביאה את יניב לבית הספר שלו. אמא ליוותה אותו עד השער וחזרה למכונית. עכשיו נסענו לכיוון בית הספר "סקול לי", שבו אני אתחיל ללמוד.
בידיים רועדות מהתרגשות חיבקתי את אמא.
"בהצלחה" איחלה לי.
"תודה" השבתי.
יצאתי מהמכונית וצעדתי אל כיוון השער שהפריד בין סתם מדרכה ברחוב לבין עולם לא מוכר, ונכנסתי לתוך העולם הזה.
חייכתי לשומר, אך הוא התעלם ממני. ירדתי במדרגות הכניסה והמשכתי ללכת ישר לכיוון הבניין. נכנסתי, ובהיתי בלובי. הוא מעוצב באופן נחמד. חיפשתי במבט את המדרגות, וכשראיתי אותן עליתי בהן.
נכנסתי למסדרון מלא בכיתות. חיפשתי כיתה עם שלט על דלת שכתוב בו "ט'2". מצאתי את הכיתה.
דלת הכיתה הייתה סגורה. כשהנחתי את ידי על ידית הדלת, עברה בי צמרמורת. משכתי את הידית והפתחתי את הדלת. נכנסתי לכיתה, ופרצופים של ילדים לא מוכרים נעצו בי מבטים מופתעים.
הכיתה הייתה מלאה בילדים ולא היה שולחן פנוי. הבחנתי במישהי שנראית שקטה וקצת בודדה, והיא ישבה לבד. החלטתי לגשת אליה.
"את יושבת פה לבד?" שאלתי אותה.
"כן" הנהנה.
"איך קוראים לך?" חייכתי.
"ליאור" ענתה.
"אני אמילי" הצגתי את עצמי, "איכפת לך אם אשב לידך?"
"לא" חייכה, "את גם חדשה?"
"כן, מה, גם את?"
"כן" צחקה.
"אז את גם לא מכירה פה אף אחד?"
"לא" הנידה בראשה.
לפתע נשמע צלצול, וכל הילדים בכיתה התיישבו במקומם והמשיכו לדבר.
המורה נכנסה לכיתה והציגה את עצמה, ואת התלמידות החדשות, שאלה אני וליאור.
בשעתיים הראשונות האלה המורה החליטה שאנחנו עושים פעילות כיתתית של פתיחת השנה.
בהפסקה אני וליאור הסתובבנו ביחד. ידי התלכלכו בצבע מהפעילות הכיתתית, רציתי לשטוף אותן, אך לא מצאנו את השירותים.
"את יודעת איפה השירותים כאן?" שאלתי את ליאור.
"לא. בואי נשאל מישהו" אמרה.
בדיוק עברו לידינו שני בנים, שאלנו אותם איפה השירותים.
"מה, אתן חדשות?" שאל אחד מהם, הבלונדיני שביניהם.
"כן" ענתה לו ליאור.
"בואו, אני אראה לכן" אמר השני, הברונטי.
"תמשיך לחפש אותו בלעדיי, אני אתקשר אליך אחר כך" אמר לבלונדיני, ובא איתנו.
"אתן בכיתה ט'?" שאל, בדרך שהוביל אותנו לשירותים.
"כן" עניתי.
"איזה ט'?"
"ט'2" ענתה לו ליאור.
"אני מט'1" אמר, "אגב, קוראים לי אוסטין".
"אני אמילי" חייכתי.
"אני ליאור" אמרה.
"אוסטין, תגיד, מי זה הבלונדני הזה שהיה איתך מקודם?" שאלה ליאור.
"קוראים לו רוי. אל תדאגי, אני אסדר ביניכם איזה דייט" צחק.
"מה?" הסמיקה, "לא… כאילו, סתם שאלתי, כן?"
נכנסתי לשירותים ושטפתי ידיים.
"אחי, איפה אתה?" ענה אוסטין לצלצול הפלאפון שלו, "סבבה, אני בא" אמר וניתק.
יצאתי מפתח הדלת.
"טוב, רוי מחכה לי. אז בקיצור, שיהיה לכן בהצלחה ו… נתראה" חייך.
אוסטין הביט בי עם עיניו הכחולות בצבע האוקיאנוס אל תוך עומק עיניי, וחייך חיוך מקסים. בלי שליטה, החזרתי לו חיוך, והוא הלך.
"וואו, נכון רוי חתיך?" צחקה ליאור.
"לא יודעת, לא נמשכת לבלונדינים" צחקתי גם אני.
"ולבנים כמו אוסטין, את כן נמשכת?"
"אוחח', תעשי לי טובה, אני לא מכירה אותו".
"טוב, בסדר. אבל היית רוצה להכיר אותו?" שאלה.
"אמ… כן, למה לא?" אמרתי.
"ניראלי שגם הוא בעניין להכיר אותך" צחקה.
"למה את חושבת ככה?"
"אני ראיתי איך הוא הסתכל עלייך לפני שהלך".

בדרך הביתה שמעתי קול מוכר קורא בשמי. הסתובבתי אחורה, וראיתי את ליאור. היא הלכה עם רוי.
"את פנויה היום אחר הצהריים בשעה 4 וחצי?" שאלה ליאור כששניהם התקרבו אליי.
"חושבת שכן" עניתי.
"אז נפגשים בפארק ההוא שליד בית הספר, הולך?" אמר רוי.
לא הצלחתי להבין איך ליאור התחברה לבלונדיני הזה, כלומר רוי, כל כך מהר.
"מעולה, אני אבוא" אמרתי.
"מגניב. אז אני הולך בדרך הזאת הביתה" הצביע רוי על הרחוב הסמוך לזה שאני ממשיכה ללכת בו, "ביי" אמר.
"איך כבר הספקתם לדבר?" שאלתי את ליאור, אחרי שרוי הלך.
ליאור צחקה, "את יודעת שגם אוסטין בא? סתם לידע כללי".

כשהגעתי הביתה אני אכלתי, התקלחתי, אירגנתי תיק למחר לבית הספר, וחשבתי על אוסטין.
משהו בו גורם לי לרצות להחבר אליו.