להתאהב ברוח (אהבה- לתחרות סיפורים של royayalon)

"ואז היא אמרה למה לא!" קולו של ג'יים נישמע ברקע כשהתהלכתי אתו בדרך הביתה. הבטתי על הצד השני של המדרכה, היא ישבה שם כמו כל יום, מחבקת את רגליה ויושבת על ספסל.
"גריי אתה שומע אותי?" דחף אותי קלות ג'יים.
"הא? כן" הסתובבתי במהרה אליו כשהוא נעץ למקום שהסתכלתי מקודם.
"מה אתה רואה שמה כל הזמן?" הוא שאל בצחקוק ונעצרנו.
"אתה לא רואה? יש שם מישהי יושבת על הספסל…" אמרתי והבטתי לשם עוד פעם. לא ראו את פניה אבל היה אפשר להבחין בשיערה החום והארוך.
"אין שם אף אחד" אמר ג'יים וכהרגלי לא הקשבתי לו.
"טוב, יש לי בעוד חמש שעות את הפגישה הראשונה עם זואי" הוא אמר בהתלהבות וטפח לי הגב.
"כן…בהצלחה" מלמלתי לעברו.
"אתה צריך גם להיפגש עם מישהי" הוא אמר.
"אתה יודע שאני לא מתעניין בזה במיוחד" אמרתי.
"טוב, אני צריך ללכת" הוא הסתובב והלך משם.
"בהצלחה" צעקתי לעברו ונעצתי בילדה שהמשיכה לשבת על הספסל. חשבתי ללכת לדבר איתה אבל לא היה לי אומץ, בסופו של דבר אגרפתי את ידיי וחציתי את הכביש לכיוונה.
"ה-היי" אמרתי כשכולי הייתי בלחץ. היא הרימה את פנייה אליי, היא הייתה חיוורת והיו לה עיניים כחולות ונוצצות. היא שתקה ורק הסתכלה עליי. החלטתי להתיישב לידה. היא נעצה בי ואני הסתכלתי על המדרכה.
"קוראים לי גריי" אמרתי והיא המשיכה לשתוק. "ולך?" שאלתי.
"אני לא זוכרת…" היא לחשה, היה לה קול נעים ועדין.
"את נאבדת?" שאלתי.
"אני לא זוכרת…" היא המשיכה לחזור על דבריה ועוד פעם הורידה את ראשה על רגליה.
"את לא זוכרת יותר מידי" התחלתי לצחקק אך היא עוד פעם שתקה.
"אולי אני יכול לעזור לך במשהו" התקרבתי אליה והיא הרימה את פניה במהירות.
"לא!" היא צעקה עליי וקמה מהר מהספסל היא הסתכלה עליי מפוחדת. "אני אסתדר לבד" היא מלמלה וחיבקה את עצמה. אז הסתובבה והלכה משם.
"חכי!" קמתי והושטתי את ידי כדי לאחוז בשלה…אך היא עברה דרכה. היא עוד פעם הסתכלה עליי בבהלה וברחה משם. המשכתי לעמוד במקום כדיי להבין מה קרה.
"ואז ליוויתי אותה הביתה אתמול…" ג'יים סיפר לי בינתיים כשהתיישבתי במקומי בכיתה, בשורה האחרונה ליד החלון. בהיתי בו ולא הפסקתי לחשוב עליה, על אותה הילדה.
"אתה עוד פעם לא מקשיב לי!" הוא צעק עליי ונאנח. "קרה לך משהו?" הוא שאל ונדתי בראשי כשעדיין בהיתי על הנוף מהחלון.
"אתה מאמין שרוחות קיימות?" שאלתי והוא החל לצחוק עליי.
"איזה סרט ראית אתמול?" הוא שאל בסקרנות. "אף פעם דבר כזה לא הטריד אותך כל כך" הוא אמר. חשבתי אם כדאי לספר לו עליה, אבל לאחר תגובתו החלטתי שלא.
"לא משנה, אני סתם הסתקרנתי" אמרתי ונאנחתי.
שעה אחריי שעה עברה לה והמשכתי להסתכל על החלון בתקווה שמשהו מעניין יופיע.
"גריי! אולי תענה לנו על השאלה?" פתאום קולה של המורה נישמע. הסתכלתי עליה ושמתי לב שכל העיניים הופנטו אליי.
"אני לא יודע את התשובה המורה" אמרתי וחזרתי להסתכל מהחלון. פתאום ילדה עם שיער חום התהלכה לה ליד הבית הספר, היא הייתה דומה לה, לזאתי מאתמול! ליבי החל לדפוק חזק יותר ורציתי לרוץ אליה. "גריי! תסתכל אליי כשאני מדברת אלייך!" המורה צעקה אליי עוד פעם.
נישמע פתאום הצלצול של סיום יום הלימודים ולקחתי מהר את התיק וארזתי בו את הספרים.
"גריי תחכה לי!" ג'יים צעק אליי אך אני רצתי בכל המהירות אל השער. 'זאת אמורה להיות היא!' צעקתי במחשבותיי. כשיצאתי מהשער היא התהלכה לא רחוק מאיפה שהייתי, רצתי אליה, רציתי לקרוא בשמה אבל לא ידעתי אותו.
"היי" אמרתי כשכבר הייתי לידה וניסיתי להסדיר את הנשימה. עיניה נפערו והיא התרחקה ממני בכמה צעדים.
"אני לא אפגע בך או אשאל יותר שאלות כאלה כמו אתמול" ניסיתי לחייך אבל כשהיא הסתכלה עליי ככה זה היה קשה מידיי. עמדנו שמה שותקים ופתאום היא צנחה על הרצפה על בירכיה וכיסתה את פנייה, דמעות החלו לזלוג ממנה. התכופפתי אליה וניסיתי לשים את ידי על כתפה אך היא עוד פעם עברה דרך הגוף שלה.
"אני פשוט מצאתי את עצמי ליד הספסל ומשם אני לא זוכרת כלום, ניסיתי לדבר עם אנשים אך הם לא שמו לב אליי! ולא יכולתי לגעת בהם! אני רוח! אבל אני לא זוכרת כלום, למה נהייתי כזאת?!" היא אמרה בעצבנות מנסה להרחיק את דמעותיה.
"אולי פשוט תסתובבי בין האנשים ותסתכלי עם מישהו ניראה מוכר לך" הצעתי.
"אני עושה את זה כבר הרבה שנים" היא אמרה וסובבה את ראשה הצידה.
"איפה חיפשת את האנשים האלה?" שאלתי.
"ליד הספסל וליד הבית הספר, אני מפחדת להתרחק" היא אמרה.
"בואי נחפש ביחד" נעמדתי וחייכתי אליה. היא קמה והסתכלה עלי, התחלתי ללכת והיא מאחוריי.
הרגשתי לידה רגש מוזר, אף פעם לא הרגשתי אותו… שמעתי פתאום אותה מצחקקת מאחוריי כשעברנו ליד גן ילדים.
"הצחוק שלהם גורם לי גם לצחוק" היא לחשה. הסתובבתי אליה וראיתי את החיוך שלה, הוא היה כה יפה…
"גריי, למה נהיית אדום?" היא שאלה אותי באותו חיוך וסובבתי מהר את ראשי.
"זה כלום" לחשתי כשהרגשתי חום מציף את כל גופי. הסתכלתי עליה בחזרה והיא בהתה במישהו. כשהסתכלתי לאותו כיוון היה שם גבר גבוה עם שיער חום. הוא אסף מהגן ילדה עם שיער שטני ועיניים ירוקת.
"אבא אבא!" הילדה קראה וצעקה אליו. היא רצה אליו והוא הרים אותה אל על ושניהם צחקו.
"את מכירה אותו?" הסתכלתי אליה כשעיניה היו פעורות…
"אני לא זוכרת" היא אחזה בראשה ועצמה עיניה.
"בואי נעקוב אחריו" הצעתי והלכנו אחריו. שמרנו מרחק רב ביניהם ושתקנו.
"היי, אם תיזכרי פתאום…את כבר לא תהיי רוח, נכון?" שאלתי בדאגה והיא הנהנה. לא רציתי לאבד אותה פתאום, אבל הייתי גם חייב לעזור לה. הילדה והאיש נכנסו לתוך בית ואנחנו נעמדנו מאחורה והסתכלנו עליהם.
"בואי נחזור מחר, היום תישארי אצלי" אמרתי ופנינו לעבר ביתי.
מאז שנכנסנו לביתי היא עמדה במרפסת וצפתה בה על הנוף, השיער שלה התנופף ברוח ובקושי יכולתי להסיט את מבטי. רציתי לבוא מאחוריה, להיות לידה אבל ידעתי שאסור לי…היא רוח.
אחרי שהייתי מסיים את הלימודים במשך שבוע עקבנו אחריי האיש. יום אחד ראינו אותה בחנות קונה עם אישה עם שיער שטני נר זיכרון, האיש היה ניראה עצוב.
"לינדזי בטח מאושרת עכשיו שם למעלה…" האישה טפחה על גבו וחיבקה אותו.
"שבע שנים עברו מאז" האיש לחש.
"לינדזי" הילדה לחשה לידי. היא שמה את ידיה על ראשה ועצמה עיניה.
"אני חושבת שאני נזכרת" היא החלה לבכות.
"במה נזכרת?" שאלתי בדאגה כי ידעתי שאני הולך לאבד אותה עוד מעט.
"אני אחותו הגדולה, לינדזי… הוא סבל כי היה בודד בלי חברים. ואני הייתי חולה במחלה קשה. הוא כל יום ביקר אותי בבית חולים ויום אחד הבטחתי לו שאני אהיה לצידו כל הזמן עד שיימצא את מקומו בעולם ויהיה מאושר. אז שיחררו אותי כי אמרו שמצבי השתפר אבל באותו יום מתתי" היא סיפרה בעצב. "מה שהבטחתי לו מחזיק אותי כרוח" היא אמרה. "יש לו עכשיו ילדה ואישה…והוא ניראה מאושר. אז אני יכולה לעזוב בשקט ובנחת" היא חייכה אליי. טיילנו לנו ברחוב כששתינו שותקים כרגיל.
"בואי" מלמלתי ופניתי לגבעה אחת ירוקה וגדולה. עמדנו שמה ופניי היו מושפלים מטה, השמש החלה לשקוע…
"אני אעזוב כבר כשהשמש תשקע…תודה לך גריי" היא אמרה בחיוך.
"אל תעזבי" לחשתי. הרמתי את מבטי אליה והיא החלה להיעלם.
"לינדזי…אני אוהב אותך" אמרתי והתחלתי לבכות.
"אני רוח" היא לחשה. ידעתי את זה אבל לא יכולתי לתת לה ללכת.
"אנחנו עוד ניפגש מתישהו…אל תדאג" היא חייכה אלי ונעלמה לגמרי.
-לאחר עשר שנים-
"אתה בא לחתונה שלי נכון?!" צעק ג'יים ונעץ בי.
"כמה זמן לקח לך בדיוק להבין שאתה אוהב את זואי אחריי שעברת כל כך הרבה נשים?" שאלתי ונאנחתי.
"אתה בא או לא?!" הוא חזר על אותה השאלה.
"כן כן!" צעקתי אליו לבסוף.
"טוב רווק ניפגש" הוא צחק עליי ורץ משם. נעמדתי במקום וניסיתי לשכנע את עצמי לא להביט לשם אך בסוף לא החזקתי מעמד…סובבתי את ראשי אל הספסל הזה, אותו ספסל שפגשתי אותה עליו לפניי עשר שנים. משו בפתאומיות התנגש בי בחוזקה.
"א-אני מצטערת" קמה במהירות מהרצפה נערה עם שיער חום ארוך ועיניים כחולות נוצצות, נעצתי בה בבהלה וליבי החל לדפוק בחוזקה.
"אתה בסדר?" שאלה היא בביישנות …