להתאהב באויב-פרק 7 (:
היא ישבה בשקט בגבעת הדשא. עיניה מסתכלות על המרומים, ורגליה על הקרקע.
'מה יקרה אם יתפסו אותנו?' שאלה עצמה, היא כל כך פחדה שזה יקרה מתישהו. שיתפסו אותה ואת פיטר, אולי יהרגו אותה, או יפטרו את פיטר. זה היה יום קייצי במיוחד. הציפורים התעופפו להם בשמיים, רוח קלה נשבה, יום מושלם לפיקניק.
"היי" שמעה מאחוריה קול. אינה טרחה להביט מי זה שקרא לה, היא כבר ידעה.
"פיטר" מלמלה. פיטר התיישב לידה על הדשא החמים. "את בסדר? את נראת מהורהרת" אמר לה ושילב את אצבעות ידו בשלה. "רק חשבתי על משהו שמטריד אותי. סתם שטויות. מה אתה עושה פה?" שאלה אותו והביטה בפניו.
עיניו הביטו בה בדאגה. "סתם.. חיפשתי אותך" מלמל
"רצית להגיד לי משהו?" שאלה אותו וחייכה. "כן.. תהיי בחדר בידוד בשעה שבע. אל תדאגי, נהיה לבד" חייך, נשק ללחיה, וקם. "כבר אתה הולך?" שאלה בפליאה. "כן… יש לי כמה דברים לעשות. נתראה כבר בערב" אמר והלך, משאיר את אנה לבדה, שקועה במחשבות.
——————————————————————
-שבע בערב-
היא דפקה על דלת חדר הבידוד, עיניה חוששות מעט. לאחר שניות אחדות, נפתחה הדלת, ופיטר עומד בפתחה. "היי" נשק לשפתיה וזז מהדלת, נותן לאנה להיכנס.
"תודה" חייכה ונכנסה לחדר הבידוד. היא התיישבה על המיטה הרעועה והקטנה, מביטה בפיטר.
"יש משהו… שרציתי לעשות הרבה זמן" אמר בשקט, והתקרב לאט לאט לאנה, שהביטה בו בחשש.
"מה רצית לעשות?" שאלה אותו בשקט, עיניה עוקבות אחר כל צעד וצעד…
"את זה" אמר והצמיד את אנה לקיר. עיניו מביטות בעיניה, ואחרי שניות בודדות, שפתיו על שפתיה.
הנשיקה הייתה אגרסיבית וסוחפת, אך גם עדינה ונעימה. הרבה זמן שלא התנשקו בצורה כזאת, לא היה להם זמן, פיטר היה עסוק בעבודה ואנה כל הזמן ישבה בגבעת הדשא והביטה לשמיים, חושבת, מהרהרת.
כל כך הרבה רגשות היו בנשיקה הזאת, געגוע, אהבה, פחד.
אנה התחילה מורידה את חולצתו של פיטר. פיטר הוריד את חולצתה של אנה. שניהם נשכבו על המיטה, הנשיקה הייתה סוערת מתמיד. וכמעט לפני שעשו עוד צעד קטן…עצר אותה פיטר.
"לא עכשיו, לא כאן" אמר ונשק לשפתיה בעדינות. אנה הנהנה וכרככה את ידיה סביב צווארו של פיטר.
"מי שם?!" שמעו לפתע קול, ועוד לפני שבכלל שמו לב, חמישה חיילים היו בחדר, מביטים בשניים בפנים כועסות.
תגובות (3)
תמשיכיייי:)
תמשיכי
תמשכיי