להתאהב באויב-פרק 6 .

כל פעם שראתה אנה את פיטר, הרגישה נאהבת, הרגישה אהובה.
כל פעם שנשק לשפתיה, הרגישה את הפרפרים מתעופפים בבטנה.
עיניה החומות נצצו כל פעם שליטף את פניה ברכות, באהבה.
היא הרגישה איך אט אט היא מתחילה לאהוב אותו. וכל פעם הייתה מחכה רק לראותו.
היא שכבה על המיטה הרעועה שבבקתה. בבקתה היו נשים יחידות, המאכילות את תינוקיהם בחלב אם.
היא הביטה באישה אחת, שהאכילה את תינוקה בן השנה בחלב אם.
היא חשבה כמה זה מדהים. כמה אהבה יש בין אמא לבנה. לפתע נזכרה באמה.
הדמעות התחילו למלא את עיניה, וראייתה הטשטשה במעט. היא העבירה יד על עיניה, מסלקת את הדמעות. האישה הביטה באנה. "ילדתי" חייכה האישה שלא נראתה יותר מבת שלושים. 'כבר תינוק בן שנה?' התפלאה אנה. "כן, גברתי?" חייכה אליה אנה חיוך קטן. "למה את בוכה?" שאלה אותה האישה, והחלה מתופפת בעדינות על גבו של התינוק, בכדי שיעשה גרעפס.(או איך שלא רושמים את זה)
"אני מתגעגעת למשפחתי" אמרה אנה והשפילה מבט לריצפת הבקתה, אשר הייתה עשויה מעץ.
"הם נספו בשואה?" שאלה האישה בעדינות. אנה הנהנה באיטיות. "גברתי, אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלה אנה והביטה באישה, שהשכיבה את תינוקה בלול אשר היה קרוב למיטתה. האישה חייכה. "בוודאי"
"איך הבאת ילד לעולם, אם היית בשואה? את יהודיה, נכון?" שאלה אנה במהירות. האישה חייכה מעט. היא חשבה לעצמה כמה חכמה אותה הילדה בת ה17, שמשפחתה נספתה בשואה.
"לא הייתי במחנה זמן רב. הייתי בהריון כבר שנכנסתי למחנה השואה. חודש ראשון, או שני. איני זוכרת היטב" חייכה אל אנה והתקרבה לעברה, מתיישבת לידה על מיטתה. "גברתי, שאלה אחרונה. בת כמה את? אני יודעת שזו שאלה קצת חצופה, אבל… את יודעת" חייכה אליה אנה במבוכה.
"אני אענה לך על שאלה זו, אבל יש תנאי אחד" חייכה האישה. "מהו התנאי?" שאלה אנה ועיניה נצצו.
"את חייבת להפסיק לקרוא לי גברתי, זה יותר מדי מבגר אותי" צחקה האישה.
אנה חייכה. "אני בת 26, לא מזמן חגגתי את יום הולדתי." חייכה האישה. "אה.. וקראי לי איזבל," הוסיפה האישה. אנה הנהנה. "אנה, בת 17" חייכה אנה והושיטה את ידה. "את כבר יודעת" חייכה האישה ולחצה את ידה של אנה בחיבה. "אני חייבת ללכת אנה, נפגש" חייכה האישה ויצאה מהבקתה.
אנה צחקקה מעט ונשכבה בחזרה על המיטה. עיניה נצצו. היא שמחה שהכירה את איזבל.
דלת הבקתה נפתחה בקול חריקה, ופיטר נכנס לבקתה. "שלום לך ילדונת" חייך אל אנה והתיישב לצידה.
אנה התיישבה וחייכה אליו חיוך מאושר. "מה את כל כך קורנת היום, יקירתי?" צחק.
"הכרתי משהי ממש נחמדה. אנחנו נוכל להיות חברות טובות" חייכה. פיטר סרק את הבקתה עם עיניו, וכשראה שאין אף אחד בתוך הבקתה, הצמיד את שפתיו לשפתיה של אנה.
"התגעגעתי אלייך, לא ראיתי אותך מאתמול, ועכשיו כבר ערב" אמר פיטר והצמיד את מצחה של אנה למצחו. "כבר התגעגעת אלי?" צחקה אנה והביטה בעיניו היפות. פיטר הביט באנה הצוחקת, ופניו אורו.
בחיים לא פגש מישהי כל כך מדהימה, שנתנה לו הרגשה נפלאה. הוא ידע, הוא מתחיל להתאהב בה.
הוא היה עם אליזבת' לא מתוך בחירה, פשוט למשפחתה היה כסף רב, והוריו דחקו בו להכירה.
הוא תמיד חשב שהיא יותר מדי…. יותר מדי. יותר מדי מהכל. יותר מדי שתלטנית, יותר מדי אחת שכל הזמן נותנת פקודות… אפילו רגש אחד קטן לא הרגיש אליה.
"מתי תפרד מאליזבת'?" שאלה אותו אנה וחיוכה נמחק מפניה.
"אני אעשה את זה.. אני עדיין לא יודע מתי" חייך אליה חיוך מתנצל. "בבקשה… רק תעשה את זה. איני רוצה להיות האישה השניה" אמרה ובעיניה מבט מתחנן. פיטר הנהן ואימץ את אנה לחיקו, עוטף אותה בזרועותיו. פיטר ואנה לא היו צריכים לדבר, הם דיברו בעיניים. הם העבירו את רגשותיהם דרך הדברים הקטנים, הליטוף, הנשיקה, החיבוק.
תמיד ידעו לקרוא אד את השני. "יש לי מקום לקחת אותך אליו" חייך אליה והתנתק מהחיבוק.
עיניה נצצו. הוא תפס בידה, וכשיצאו מהבקתה שחרר אותה. "לאן אתה לוקח אותי?" שאלה אותו, מצחקקת. "הפתעה" חייך אליה. הם הלכו כמה דקות, בהן אנה שאלה לאן הוא לוקח אותה, ופיטר היה מניד בראשו ואומר שזאת הפתעה. פיטר שם את ידיו על עיניה של אנה כשהגיעו אל המקום.
המקום היה מבודד, לא היו בו אנשים כלל. רק פיטר, ועכשיו גם אנה, ידעו על המקום הזה. כמובן שהיו עוד שידעו, אך הם לא ייחסו למקום חשיבות רבה.
"אני מקווה שתאהבי את המקום הזה" צחק והסיר את ידיו מעיניה.
——-*הערה של הכותבת: איני יודעת אם באמת היה מקום כזה. אני מניחה שלא היה. אז זה לא מבוסס על עובדות, אלא על הדימיון שלי*
——–
"ואוו" קראת הפתעה נפלטה מפיה של אנה. מולה נפרס אגם כחול ויפיפה, עצים ירוקים, דשא ירוק ורענן. "זה מקום שאני מכיר כבר זמן רב. פשוט, עוד לא מצאתי את הבן אדם המתאים לחלוק איתו את המקום המדהים הזה" אנה הביטה בו. "עכשיו מצאתי" חייך אליה. אנה כרככה את ידיה סביב צווארו והדביקה לשפתיו של פיטר נשיקה סוערת. בה היא הביעה את כל הרגשות שלה כלפיו.
כשהתנתקו פיטר שילב את אצבעותיו באצבעותיה של אנה, והוביל אותה לשמיכה שהייתה פרוסה על הדשא, ועליה סלסל פיקניק. "אני יודע שזה לא הכי רומנטי שיש-" אנה שמה אצבע על שפתיו. "זה מושלם" חייכה אליו ונשקה לשפתיו.
הוא חייך אליה, ושניהם התיישבו על השמיכה. תחילה הם דיברו קצת. אנה נשכבה והביטה בשמיים השחורים. מזג האוויר היה קייצי במיוחד, ערב מושלם. "אז מה הקטע בינך לבין אליזבת'?" שאלה אותו אנה ונשכבה על הצד, מביטה בפיטר. פיטר עשה כמוה וחייך חיוך עצוב. "לפני שנה וחצי, אליזבת' הייתה מאוהבת בי עד קלות נשמתה." אמר "לא הייתי מעוניין בה כלל, לדעתי היא לא בן אדם טוב." מלמל.
"משפחתי ואני היינו בחובות רבים. היינו עניים. לא היה לנו כסף, וביתנו היה כה קטן… כולנו ישנו בחדר אחד, בסלון" חייך בעצב. עיניה של אנה נפתחו לרווחה, היא הייתה מופתעת.
פיטר גחך. "אליזבת' ומשפחתה היו עשירים.. כל כך עשירים שהם יכלו לקנות את כל הבתים שהיו בעיר, והיה נשאר להם עוד כסף רב" אנה הביטה בו בעצב. "כשהורי גילו שאליזבת' מאוהבת בי, הם דחקו בי להפוך להיות חבר שלה. להתארס לה. איני רציתי בזה כלל, אך אחי הקטן.. הוא היה חולה מאוד." דמעה זלגה על לחיו. עיניה של אנה דמעו. "היינו חייבים את הכסף. לתרופות. אז הצהרתי בפניה על אהבתי כלפיה,הכל היה שקר. היא חיה בשקר, אני חי בשקר" אנה ליטפה את פניו. "אחיך בסדר?"
שאלה. דמעות זלגו על לחיה. "כן. התרופות עזרו לו להבריא. זה הדבר היחיד שאני מרוצה ממנו. הצלתי את חיו של אחי! אחי הקטן.." חייך אליה. "את בוכה?" שאל וניגב את דמעותיה. "עצוב לי לשמוע שעברת את כל זה." חייכה. "אל תבכי. קשה לי לראות אותך בוכה" חייך אליה. הוא נשק ללחיה.
"בואי נאכל" צחק והתיישב. אנה התיישבה לצידו והשנים החלו מוציאים דברים מסלסל הפיקניק.
לאחר שסיימו לאכול, נשכבה אנה על השמיכה. "אנחנו צריכים לחזור עכשיו.. עוד מעט כיבוי אורות" חייך אליה. אנה הנהנה והשניים סידרו את הדברים וחזרו למחנה.
אנה נפרדה מפיטר, ונכנסה לבקתה. היא נשכבה על מיטתה הרעועה וחשבה על אירועי היום.
"אני אוהבת אותך, פיטר" לחשה לעצמה בשקט. היא ידעה, זאת אהבה