להתאהב באויב – פרק סיום מרגש

אנה התהלכה ברחובות תל אביב , בעוד איזבל לצידה.
עיניה אדומות, לחיה לחות, ומחשבות לא מפסיקות להתרוצץ בראשה.
עברו שנתיים מאז היא ופיטר נפרדו, כל אחד בחר דרך אחרת.
אנה לעולם לא הפסיקה לאהוב את פיטר, הוא אף פעם לא עזב את מחשבותיה.
"אמא, למה את בוכה?" שאלה איזבל בתמימות ילדותית.
אנה חייכה אל עבר בתה היפה מבעד לדמעות.
"אמא מתגעגעת לאבא, איזבל." הסבירה אנה.
עיניה של איזבל הפכו עצובות.
"גם אני מתגעגעת לאבא, מתי נראה אותו שוב?" שאלה, עיניה מתחילות לדמוע גם.
"אני מקווה שבקרוב" חייכה אנה חיוך מעודד, וליטפה את ראשה של איזבל הקטנה והיפה.
הן נכנסו אל בית הקפה הקטן והמוכר, חיוך עלה על פניה של אנה.
"אנה!" עיניו של פול אורו, הוא חייך האושר וחיבק אותה אליו.
לאחר שמחץ את אנה לחיקו, פרע את שיערה של איזבל, והיא בתגובה צחקה וקפצה עליו בחיבוק.
"היי דוד פול" צחקה בעודה תלויה עליו בחיבוק מוחץ.
לפתע פניו של פול הפכו מהורהרות וקשות להבנה.
"פול, קרה משהו?" שאלה אנה בדאגה.
הוא מלמל לעצמו כמה וכמה דברים שלא היו מובנים לאנה, וחייך אליה חיוך מאולץ.
"א..אנה" הוא גימגם מעט . "פיטר ו.. הדס כאן" לחש בשקט לתוך אוזנה, כך שאיזבל לא תשמע.
דמעות שטפו את עיניה של אנה, ולפתע הבחינה בהם.
הם ישבו בשולחן מרוחק ועגול.
בטנה של הדס עגולה וגדולה, כבטן של אישה הרה.
"היא בהריון" מלמלה אנה בקול רועד, ומבטה עצוב ושבור.
בפעם השניה, אם לא השלישית או הרביעית, שבר את ליבה לאלפי רסיסים שלעולם לא יתחברו בחזרה.
פיטר היה נראה אותו הדבר, בדיוק כמו שזכרה אותו.
"הוא נשאר כל כך יפה.." לחשה לעצמה בעצב, הדמעות זולגות על לחיה.
לפתע הבחינה שמבטו נח על מבטה, מבט כאוב אך שמח לראותה.
הוא אמר כמה וכמה דברים אל עבר הדס וקם, התחיל צועד אל עבר אנה, איזבל, ופול.
"כדאי שאני אלך" אמר פול.
"רוצה לבוא איתי איזבל?" חייך לעברה חיוך מאולץ. איזבל הנהנה במרץ ושניהם הלכו אל עבר משרדו של פול.
פיטר נעמד מול אנה, מבטו כאוב.
"היי.." לחש בקול שקט.
"הי.." השיבה אנה , הדמעות זולגות על לחיה ומבטה מושפל אל עבר הרצפה.
" זאת הייתה איזי.. נכון?" שאל בקול רועד.
אנה הנהנה באיטיות.
"הילדה שעזבת לטובת אישה אחרת" לחשה, עיניה אדומות, ולחיה לחות, הדמעות המלוחות ממשיכות וזולגות על לחיה.
הוא הניח את ידו על כתפה, והיא נרתעה וזזה במהירות אחורה.
"עזבת אותי ואת הילדה שלך!" צעקה בכעס.
כמה מבטים סקרניים נשלחו אליהם.
מבלי לומר דבר, חיבק אותה לחיקו.
תחילה התנגדה, והכתה בחזהו, אך לאחר כמה שניות נרגעה בין זרועותיו המוכרות והאהובות, בוכה בשקט.
"אני כל כך אהבתי אותך" לחשה בקול רועד ושבור.
"אני כל כך אוהבת אותך" חוזרת על דבריה, אך עם תיקון קל.
תיקון קטן אשר שינה את המשפט כולו.
גהם עמדו ככה דקות ארוכות, היא בוכה בין זרועותיו , הוא מלטף את גבה, ושניהם שותקים.
" אני מצטער " לחש לבסוף.
" אני אוהבת אותך כל כך.." בכתה, גופה רועד.
" לא הפסקתי לחשוב עלייך אפילו לשניה " ליטף את לחיה, מביט בעיניה.
"א..אבל אתה כאן עם הדס, היא בהריון " לחשה, לא מבינה.
" נכון, היא בהריון." הודה.
"אבל לא ממני" חייך חיוך עקום.
מבטה של אנה לא היה מובן, היא בעצמה לא הבינה.
"אתם ביחד?" שאלה.
"היינו רק בחודש הראשון יחד, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך, אז נפרדנו " אמר, ידו מלטפת את לחיה ומנגבת את דמעותיה.
" אז למה אתם כאן עכשיו ? " לחשה.
" אנחנו כאן כי היא מתחתנת עם אחי הגדול, והיא ביקשה ממני שאהיה השושבין " חייך אל עבר אנה חיוך אוהב.
" לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך.." לחשה אנה, מביטה בעיניו.
"לא יכולתי להמשיך לחיות בלעדייך. החיים שלי עד עכשיו נראו כל כך נוראיים וריקים מתוכן " לחש.
" ומה קורה עכשיו ? " שאלה, עיניה מביטות בעיניו בשאלה.
" עכשיו הם חזרו להיות מלאי תוכן ומדהימים, כמו בדקה הראשונה שראיתי אותך במחנה המעפילים " אמר, וללא מילים מיותרות נשק לשפתיה באהבה.
זאת הייתה נשיקה מדהיה.
נשיקה מלאת אהבה, נשיקה מלאת געגועים, נשיקה מלאת תשוקה ולהט.
זאת הייתה נשיקה של אוהבים.