להשתיק את הדממה

*ליאם*
קמתי בבוקר והרגשתי את הבכעס מתפשט בגופי. רציתי לזרוק את כל החפצים בחדר שלי, ואז נזכרתי שכבר אין לי חפצים בחדר כי זרקתי את כולם. התיישבתי על המיטה וניסיתי להחזיק את הדמעות בפנים. הכעס הלך והתפוגג לו, וכל מה שנשאר זה עצב. לקחתי כמה שניות, אספתי את עצמי והתלבשתי. הסתכלתי במראה. נער עם פנים רזות חסרות כל הבעה הסתכל עלי בחזרה. עיניו בהירות אך קרות לא מיצמצו אפילו פעם אחת. ניסיתי לחייך, אבל שכחתי איך לעשות זאת מזמן.

ירדתי למטה במדרגות וראיתי את אליסון יושבת ושותה את קפה הבוקר שלה. היא הסתכלה לכיווני, ודאגה עטפה את פניה. \"ליאם, אתה חייב לאכול ארוחת בוקר. אני לארוצה לשקר יותר לאמא.\"
\"אני אוכל\" עניתי. יכולתי להגיד שאיבדתי את הרעב שלי, יכולתי להגיד לה שהיא תנסה לאכול משהו שיש לה גוש ענקי בגרון. יכולתי לספר לה כיצד אני סובל בכל שנייה שחולפת. אבל כרגיל, שתקתי.

אמא ירדה למטה בצעדים עליזים, מזמזמת לעצמה שיר ישן. \"מה תרצו לארוחת בוקר?\" \"כבר אכלתי\" שיקרתי. ראיתי את האכזבה בפניה של אליסון, וכמעט התחרטתי. במקום, עליתי למעלה להביא את המעיל שלי. כשירדתי בחזרה למטה שמעתי את אליסון ואמא מתלחשות.
\"זה כבר ממש לא בריא. הוא אוכל כל כך מעט שזה לא אנושי.\" אליסון אמרה.
\"תשכני אותו לאכול. את היחידה שהוא מקשיב לה.\" אמא אמרה בעצב.
\"כבר לא.\" אליסון ענתה ושתיהם שתקו. חיכיתי כמה שניות לפני שירדתי במדרגות. הסתכלתי על שניהם במבט ריק והלכתי לכיוון הדלת.
\"אתה רוצה ללכת עם אליסון? אני מעדיפה שלא תלך לבד.\" אמא אמרה.
\"אני כבר הולך עם מישהו\" שיקרתי שוב, ויצאתי מהבית אל הקור הצונן של הרחובותץ הלכתי והלכתי, עד שהגעתי לתחנת אוטובוס. הסתכלתי בבהלה לכל הכיוונים, ואז נשמתי לרווחה. הוא לא פה.

*קמרון*
נשמתי במהירות ורגלי רעדו מרוב לחץ. יום ראשון, התחלה חדשה. רק קיוויתי שזהלא יגמר כמו פעם שעברה. הגענו לתחנת אוטובוס, והתיישבתי ליד בחור חתיך עם עיניים בהירות. הוא היה כל כך חתיך שרציתי לבהות בו כל היום, אבל לא רציתי להראות מוזר, אז ניסיתי להראות נורמלי. העיניים שלו פשוט קרנו קור, אם זה אפשרי בכלל.
\"אתה מלינקולין היי?\" שאלתי אותו. הוא הרים את מבטו, סרק אותי, ואז הוריד את מבטו שוב. משהו בו היה שונה, מוזר.
\"כנראה\" ענה. לא ידעתי איך להגיב למה שהוא אמר, אז החלטתי לשאול משהו אחר.
\"איך קוראים לך?\" הוא הרים את מבטו שוב, והסתכל עליי בקרירות. הפנים שלו היו מושלמות. היה לא שיער חום בהיר, כמעט שטני, עיינים נוצצות בצבע ירוק וגוף שרירי אבל מאוד רזה. לא יכולתי להפסיק לבהות בו, אבל הוארק הסתכל עליי כאילו אני יצור נחות ממנו. לא פלא שהוא מסתכל עליי ככה-ילד מוזר שבוהה בו ומציק לו עם שאלות.
\"ליאם. ליאם ביילי.\" השיב בקצרה

האוטובוס הגיע, ונפרדתי לשלום מליאם ביילי. משהו בו סיקרן אותי. היה בו משהו שבחיים עוד לא נתקלתי בו. חשבתי עליו כל השיעורים עד ארוחת הצהריים. כשהצלצול שיחרר אותי להפסקה, דעתי הוסחה לראשונה בדאגה של מציאת מקום לשבת בו. חיפשתי את הנער המוזר מהאוטובוס, ליאם, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. בטח הוא נמצא עם כל המקובלים איםושהוץ נער כזה לא יכול להיות חסר חברים.
התיישבתי בשולחן ריק, ופתאום כל המושבים בתמלאו בחבורת בנות. הם סקרו אותי במבט רעב, כאילו אני איזה בגד חדש בחנות והם מנסות לראות אם כדאי לקנות או לא. הן היו יפות במידה מסוימת אבל לא יותר מדי.
כולן צחקקו, אבל הן לא אמרו מילה. לבסוף אחת מהם, שנראתה כמו המנהיגה פתחה את פייה. \" היי. אני שלי, תקרא לי של. אתה קמרון וודסן.\" היא אמרה את בל זה בלי לשאול, בלי לעצור.
\"אממ, כן. איך את-\"
\"יש לי את המקורות שלי\" היא קטעה אותי.
\"לא רע.\" אחת אמרה לשאר הקבוצה. הייתי מבולבל ומסוחרר.
\"מה לא רע?\" שאלתי בתמימות. כל הבנות ציחקקו כאילו אמרתי משהו מצחיק.
\"חברה?\" אחת שאלה. לקח לי כמה שניות להבין על מה הן מדברות.
\"אה,לא. אני,אמ, גיי.\" כולן חייכו חיוך שלא מבשר דברים טובים. כבר התחרטתי.
\"מישהו מוצא חו בעיינך?\" של שאלה.
\"לא נראה לי\" עניתי. \"טוב, אולי מישהו אחד.\"
\"מי?\" שאלה אחת הבנות בסקרנות גלויה.
\"ליאם ביילי\" לשניה, הן היו בשוק, ואז הן התחילו להתפקע מצחוק.
\"עזוב את זה, אין לך סיכוי\" בת אחרת, שאמרה ששמה לולה אמרה.
\"למה?\" שאלתי בבלבול.
\"הוא פשוט…ילד מוזר.\" לולה אמרה, והשאר הסכימו.
\"מאוד מוזר\" אחרת אמרה.
\"חתיך,\" מישהי הוסיפה, \"אבל מוזר.
\"מה מוזר בו?\"
\"הכל התחיל לפני שנה. הוא היה אחד הנערים הכי שווים. חתיך, מקובל, הקפטן של קבוצת הפוטבול. כל הבנות רצו אותו, אבל אף פעם לא השיגו אותו. ואז, הוא פתאום השתנה. נהיה שקט, מיסתורי. עזב את הנבחרת פוטובול, יצא מקבוצת המקובלים ונעלם בהפסקות. אין לו שום חברים.\"
\"לא נכון.\" לולה אמרה.\"יש לו חבר אחד. ראתי אותם ביחד.\"
\"נכון! ראיתי את הנער המוזר ההוא עם השיער השחור אוסף אותו,אבל לא נראה לי שהוא בכלל בלינקולין היי!\" אחת מהבנות נזכרה.
של חייכה כאילו סוף סוף עברנו לנושא מעניו.\"הבחור ההוא,קוראים לו קייל, נראה לי, והוא כבר בן עשרים ומשהו\"
\"מה? מה ליאם עושה איתו?\" שאלתי.
\"אין לי מושג. אין לאף אחד מושג.\" של אמרה בכעס. אין ספק שהיא מאוד רצתה לדעת את הסודות של הילד המיסתורי והמעניין הזה.
משהו בילד הזה היה שונה.רציתי רק להביט בעיניים המושלמות שלו לנצח. הייתי מכור.

*ליאם*
העברתי את ההפסקה במקום הסודי שלי, מאחורי הקפיטריה. משהיה מושלם שז שלא שמעו אותי ולא ראו אותי, ואני לא שומע ולא רואה אף אחד. חשבתי על הילד ההוא מהאוטובוס שדיבר איתי. בטח חדש, לא יודע את החוקים. אף אחד לא מדבר איתי ואני לא מדבר עם אף אחד.

בסוף היום, כשהצלצול שיחרר את כל הכיתה, רצתי הכי מהר שאני יכול. התפללתי בכל גופי שאצליח לברוח ממנו, שאצליח להיות חופשי ליום אחד. קיוויותי שאולי הוא לא יגיע, אולי הוא מצא מישהו אחר, אבל כרגיל הוא עמד שם.

קייל סמית, בכבודו ובעמו, נשען על המכונית הישנה ושחורה שלו, וחיכה לי. רצתי מאחורי שיח והתחבאתי מאחוריו. הייתי לכוד. כדי לצאת משטח הבית ספר, הייתי חייב לצאת לחנייה, שם קייל היה רואה אותי. החלטתי להתחבא מאחורי השייח ולחכות עד שקייל ילך. הוא לא יחכה לנצח.

נשענתי על הקיר מאחורי השיח. נתתי כמה אגרופים של יאוש לקיר וחיכיצתי כמה דקות. לא העזתי לבדוק איפה קייל. לא חשבתי אפילו לקוות לעזרה, למישהו שימצא אותי, יציל אותי. בעולם הזה, אני יכול לסמוך רק על עצמי.

עבר הזמן, והתחלתי לחוש תחושה קלה של אנחה. אולי כן יש סיכוי להימלט מהגיהנום של קייל. אולי אני אצליח להחזיר את חיי למצב שהם היו פעם, לפני השנה הארוכה הזאת.

פתאום אני רואה צל ענק מולי. בפחד אני מרים את מבטי ורואה את מה שאני בורח ממנו ללא הפסקה.

קייל חייך את החיוך שכל כך תיעבתי, התקרב אלי, ולחש לי באוזן \"אתה שלי עכשיו.\"

*קמרון*
בסוף השיעור האחרון, הפרופסור ביקש לראות אותי. הוא אמר שהיה לי חוסר בקיאות בחומר ואני צריך לעשות שיעורי השלמה ואני מתחיל היום. הפתעה גדולה. קמרון המטומטם צריך לעשות שיעורי השלמה. זה לא כאילו ציפיתי לקבל מאה או משהו.

חזרתי הביתה מאוחר בגלל שיעורי ההשלמה, מצוברח ועצבני. הלכתי מאוד מהר ולא שמתי לב לסביבה שלי. פתאום, אני רואה נער רץ לכיווני ומתנגש בי. אני מירם את מבטי ורואה את ליאם, אוסף את הדברים שנפלו לו מהתיק.

,סליחה, לא שמתי לב.\" אמרתי.

הוא הסתכל עלי, ולכמה שניות פשוט הסתכלנו אחד על השני. הוא נראה שונה מהבוקר. הוא כבר לא נראה מושלם. טוב האמת, הוא כן אבל בצורה אחרת. שערו היה פרוע, חולצתו הייתה לא מסודרת לגמרי, כאילו הוא התלבש במהירות. העיניים שלו נראו מעט פראיות, ואפילו היה אפשר להיד שהוא נראה ממש בפאניקה. הלחי השמאלית שלו הייתה אדומה ונפוחה, והיה ברור שהוא נפגע איכשהו.
\"אתה בסדר?\" שאלתי. עיניו נפערו בשוק, כאילו לא שאלו אותו שאלה כזאת הרבה זמן.

\"תראה,\" אמר בזהירות ולאט,\"כנראה אף אחד עוד לא לימד אותך את החוקים של לינקולין היי. אף אחד לא מדבר איתי ואני לא מדבר עם אף אחד.\"

\"חוקים אפשר לשנות, וזה מה שאני הולך לעשות. אני קמרון וודסן, דרך אגב.\" אמרתי בביטחון. לא הגיוני שילד כזה מדהים יהיה לבד.
\"נתראה, קמרון וודסן.\" ואז הוא הסתובב והלך. עקבתי אחרי גוף המושלם שלו עד שנעלם וחייכתי לעצמי. יהיה לי חבר חדש.