להשתיק את הדממה (חלק 2)

*ליאם*
הוא טרק את הדלת מאחוריו. הוא התחיל להיתפשט ונסוגתי לאחור, אבל בליבי כבר ידעתי מה הולך לקרות. הוא עמד מולי, בגופייה שמראה את שריריו הענקיים. הנה זה קורה שוב פעם. הוא חייך אליי, אבל לא חיוך של חום. הוא חייך באיום.

הוא הלך שנייה לשירותים, אבל לפני שיצא הסתכל עלי במבט מאיים. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר. המצב היה ברור עד כאב. אם אני בורח, אני מת. אולי אני אברח בכל זאת? המחשבה הייתה כל כך שלא חשבתי, ופשוט רצתי לכיוון הדלת. סובבתי את הידית אבל הייתה נעולה. שיט. מה עכשיו? אני פשוט יחזור לאיפה שהייתי קודם, והוא לא ישים לב.

הסתובבתי כדי לחזור, וראיתי אותו מולי, עם מבט כועס בעיניו. רעדתי מרוב פחד. הוא אחז בידי חזק, וגרר רותי לתוך חדרו. הוא סטר לי כל כך חזק שיכולתי להרגיש את הלחי שלי צורחת מכאב.

רציתי לבכות. רציתי למות. רציתי שזה יגמר כבר.

החלטתי שאני לא רוצה לקבל עוד מכות, ועדיף שאני ישתף פעולה איתו. רק המחשבה הזאת רצתה לגרום לי להקיא, אבל לא הראתי את זה. הרגשתי חלש וחסר אונים. הוא עמד מעלי בחיוך שבע רצון, כאילו הוא סוף סוף מרוצה, אבל הוא עוד לא היה. הוא אף פעם לא יהיה.

ואז, לבסוף, הגיע הרגע שלו הוא חיכה מאז בית הספר.
הוא אנס אותי.