להרגיש איתך- 6

אנחנו יושבים במכונית הצללים.
אני לוקח את ידה של נירו בידי והיא מסתכלת עליי, ואני כמעט בטוח שאני מתחיל להרגיש משהו, זה מדגדג לי בחזה, אבל אז הרגע נהרס כשהמכתב של המשימה שלנו מופיע לפתע.
אני קורא אותו, ואז קורא אותו שוב. ושוב.
"עליכם לבלות ערב רומנטי ביחד?!" קוראת נירו. היא מסתכלת עליי ואז על הפתק. מוחה עובד בקדחתנות, אני מדמיין את גלגלי השיניים בראשה מסתובבים במהירות.
המכונית נעצרת ליד פארק ענקי ואנחנו יורדים ממנה.
אני מסתכל סביבי. שבילים, עצים, ספסלים, כולם שם מסתובבים בזוגות.
"דקל, משהו פה מוזר לי," נירו אומרת. "אני לא מצליחה להבין איזה הרס זה יעשה, אבל אני בטוחה שאם זאת המשימה שלנו זה כנראה משהו רע."
אני מחייך. "להיות איתך זה משהו טוב. אולי להיות איתי זה משהו רע, אבל זאת כבר בעיה שלך."
היא לא מחייכת, ועיניה הבוהות סוקרות את סביבתנו.
אין הרבה אנשים בפארק בשעה כל כך מאוחרת, אבל בספסל בקצה השביל שעליו אנו עומדים אני רואה זוג. הם עסוקים מאוד זה בזו ואני מסיט את מבטי.
"בואי נתיישב," אני אומר ומוביל אותנו לספסל הקרוב.
היא מסתכלת סביבנו, ולרגע אני מרגיש כאילו מישהו עוקב אחרינו, אבל אני מסתכל אחורה ולא רואה אף אחד.
אני מחליט לקחת את המשימה בידיים. אווירה רומנטית. אני רק לא יודע איך עושים אווירה רומנטית.
אז בתור התחלה אני פשוט מחזיק לה את היד. היא מרימה אליי את מבטה ויש בו רגש, שמיד נעלם, אבל אי אפשר לטעות בו. היא שמחה.
אז אני מתקרב אליה ומניח את זרועי סביב הכתף שלה, והיא משעינה עליי את הראש.
"את יודעת," אני אומר, "אני התחלתי גם להתאמן. את יודעת, על מה שדיברנו. אני לפעמים מרגיש משהו, נראה לי."
היא מרימה אליי מבט שיש בו הפתעה והתרגשות שמיד מפנים את מקומם לאדישות. "באמת?"
אני מחייך, ואז אני מסביר לה על המדיטציה העלובה שפיתחתי.
הייתי בטוח שהיא תצחק עליי אבל היא מאוד רצינית, ואז אני נזכר שהיא בכל מקרה לא יכולה לצחוק, בדיוק כמוני.
"זה נשמע טוב," היא אומרת. "שננסה יחד?"
אני רוצה לסרב אבל יותר רוצה לשמח אותה. "סבבה, למה לא".
אנחנו מחזיקים ידיים ואני מדמיין את הכניסה המוכרת למערה שלי, שנכנסתי אליה כבר כל כך הרבה פעמים מאז שגיליתי אותה, לפני שבועיים בסך הכל.
בדמיוני, אני מגיע למבוי הסתום עם את החפירה, ואני רואה שם את נירו. היא לובשת שמלה צהובה, שאני די בטוח שזה לא מה שהיא לובשת במציאות כרגע, אבל היא כל כך חמודה ככה. "ביחד", היא אומרת.
היא מחזיקה את חפירה משלה.
אני לוחץ את ידה במציאות, לידי, ואז לוקח בדמיוני את את החפירה ומתחיל לעבוד. כשנירו לידי, האת חודר את קיר האבן כאילו היה חמאה מותכת.
אני בוהה בקיר הסדוק לכל אורכו, בעוד האת של נירו מבקע אותו ומוציא לאט לאט את כל מה שתמיד נראה לי כלא חדיר בכלל.
אני מתעשת ונעמד לצדה, עובד מהר יותר ונמרץ יותר משעבדתי אי פעם, ואנחנו נכנסים עוד ועוד לתוך הקיר, חופרים את דרכנו בקיר האבן החמאתי.
אני לא יודע כמה זמן אנחנו עובדים כך, יד דוחפת את, את חופר קיר, קיר הולך ונסוג.
ואז זה קורה- אני מרגיש משב רוח ורואה את הפירצה הראשונה. הפעם זה כואב לי, ואני מותש, וזה כבר לא חמאתי בכלל. אבל נירו לצדי ואני רואה איך היא מתאמצת בשבילי.
אני רוצה לומר לה שתנוח, אבל למרות קומתה הנמוכה אני יודע שיש בה יותר כוחות משהיו לי אי פעם, וחוץ מזה, אם היא תפסיק לעבוד אני בטוח לא אצליח להוריד את הקיר הזה לבד.
אנחנו ממשיכים להכות בקיר עוד ועוד, ואני חורק את שיניי ומהדק את שפתיי מעליהן עד שטעם דם עולה בפי, אבל לא מתייאש. האת מבקע את הקיר עוד ועוד, ואני כבר לא רואה כלום בעיניים, רק אני ונירו והחור ההולך ונפער, הולך וגדל.
ואז הרוח שמגיעה דרך הפתח בקיר מכה בי בעצמה כה גדולה שאני עף, לא מצליח להיאחז בדבר, ואני רואה את נירו באוויר, מבוהלת, ואני רוצה לצעוק את שמה אבל אז אני נזכר שהכל בדמיון שלי.
לאט לאט אני פוקח את עיניי, ופוגש בעיניה של נירו.
היא לא בוהה בי. היא מתבוננת בי. עיניה חכמות וחמימות. "הצלחת!" היא מחייכת וקורנת.
אני ממשש את פניי. הן רטובות לגמרי.