להרגיש איתך- 5

אחי נכנס לחדר בדיוק כשאני מתכונן לשינה.
"היי דק," הוא אומר.
"היי רו", אני מחייך אליו. חוסר רגשות זה שימושי לפעמים, כמו עם אח שלי. כולם מתעצבנים על האחים שלהם הקטנים ורק אני לא יכול.
"מה אתה עושה?" הוא שואל ומתיישב על מיטתי.
"מתארגן לשינה," אני אומר. "למה, מה קרה?"
"אני רוצה להתייעץ איתך על משהו." העיניים הפגיעות שלו מסתכלות בשלי.
"הכל בסדר?" אני שואל ומתיישב לידו. אני מנסה שעיניי לא יפגשו בשלו, כדי שלא ייפגע מחוסר הרגש שלי, ומנסה לשוות לקולי צליל של דאגה.
"אני פשוט לא יודע מה לעשות." הוא פוכר את ידיו ומתבונן בהן זמן ארוך. ואז הוא מיישיר אליי לפתע מבט. "אתה היית מאוהב פעם במישהי?"
אאוץ'. לא יודע מה לענות על זה. אני מנסה לחשוב מהר, אבל מחליט לומר את האמת.
"אני לא יודע. אני חושב שלא."
הוא מכווץ את גבותיו. "אתה כבר בן עשרים וארבע. ואף פעם לא התאהבת במישהי.. אז אתה הומו?"
זה מפתיע אותי, אבל עוד יותר מפתיע אותי שלרגע קצר אחד אני ממש הרגשתי את ההפתעה.
אני. הרגשתי. הפתעה.
אני. הרגשתי.
אני כל מרוכז בנסיון לפענח מה קרה עכשיו, שאני כמעט שוכח שהוא לידי, בוהה בי בהלם ומצפה לתשובה. משזו לא באה, הוא נעמד ומתחיל להסתובב בחדר.
"אח שלי הומו. אח שלי הומו. אני לא מאמין. אח שלי הומו. אני לא קולט את זה." ואז הוא נעצר ומסתכל עליי במבט המום. "אז היית מאוהב במישהו?"
אני מניד בראשי לשלילה. אני נושם עמוק, מנסה לגרש את בליל המחשבות המבולבלות מראשי ולהתמקד באחי הקטן.
"לא, אחי, ממש לא. אני לא הומו." אני מנסה לאחוז בידו אבל הוא מתרחק ממני.
"אז מה אתה? אתה יודע, אני כבר לא קטן. עוד מעט אהיה בן שבע עשרה. הגיע הזמן שתספר לי מה כל כך מוזר בך! ושלא תחשוב שלא שמתי לב שאתה ממש מוזר," הוא מסתכל עליי בהאשמה, כמעט בהתרסה. "למה אתה אף פעם לא צוחק? לא בוכה? למה אתה הולך לישון עם בגדים? למה אתה בקושי מדבר איתי ועם אמא? למה אתה תמיד בוהה? ולמה לעזאזל יש לך כיסוי מיטה של מולאן??!" את המשפט האחרון הוא צורח.
"רו, תירגע," אני אומר. אני קם לסגור את הדלת. זה נותן לי שהות קצרה לחשוב מה לענות לו. אני יכול להמשיך לשקר ולהסתיר ממנו, כמו שאני מסתיר מאמא, ואני יכול לספר לו את האמת.
אני מסתכל עליו.
אני מחליט. אם אני מתלבט בין שקר לאמת, עדיף לבחור באמת.
"הכיסוי של מולאן זה כי אני סתם אוהב אותה מגיל קטן, שריטה שלי," אני מתחיל מהחלק הקל. "אבל אתה צודק. אני לא ממש נורמלי." אני נושם עמוק. לא כי זה מלחיץ אותי, אלא כי אני עומד לומר משפט ממש ארוך. "אין לי רגשות. בגיל שש עברתי ניתוח במוח, שבו ניתקו לי את הרגשות. אני מרגיש דברים פיזיים והכל, פשוט רגש ממש אין לי. ויש איזה קטע שיש לי בחלומות בלילה, שהם לא בדיוק חלומות, כי אני מסתובב ועושה דברים במציאות אבל בסוף אני מתעורר במיטה. ומי שנותן לי משימות, שזה הדברים שאני עושה בחלומות האלה, הוא עשה לי את הניתוח הזה." אני מצביע על ראשי, במקום שבו אמורה להיות לי צלקת אי שם מתחת לשיערי הסבוך.
כאב חד תוקף לפתע את רקותיי. אולי לספר את זה לא היה רעיון טוב. אני משפשף את עיניי ומציץ באחי מבעד לאצבעותיי.
הוא מסתכל עליי ובעיניו אמון מוחלט. "אתה אשכרה קם באמצע הלילה ועושה דברים? ואשכרה אין לך רגשות? וואוו."
הוא שב להסתובב בחדר, ואני ממהר לומר, "אני לא רוצה שוב לדבר על זה, טוב?"
הוא מסתכל עליי בהפתעה ומושך בכתפו. "אוקיי. כאילו, אני רוצה לשאול מיליון שאלות, אבל לא נורא. זה קול. לילה טוב!" הוא מחייך.
כשידו על ידית הדלת הוא מסתובב לפתע. "סיפרת לאמא?" הוא שואל.
אני מניד בראשי. "מזמן. וזו היתה טעות. בגלל זה ה… ניתוח."
עיניו נפערות בתימהון. ואז הוא מהנהן ועושה פנטומימה של נעילת שפתיו במפתח וזריקה של המפתח.
הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו, ואני נשכב על המיטה, מקווה לשינה רצופה ומתוקה.
רק כשאני כמעט רדום לגמרי אני נזכר שרו רצה להתייעץ איתי על משהו.