להרגיש איתך- 4

בן מגיע עשר דקות לפני הזמן, וזה גרוע כי יש עוד עשרים דקות לאימון של אלעד.
מסתבר שהוא חשב שהאימון בשבע וחצי, למרות שקבענו לשמונה, ובגלל שבניתי על האיחור שלו אז האימון של אלעד ייגמר רק בשמונה ועשרה.
אז אני מחייך אליו בנימוס ואומר לו שנחמד לראות אותו, ושהוא יכול בינתיים לשבת בצד ולחכות.
אבל אני רואה בעיניים שלו שהוא מסתכל עליה. ממש מסתכל עליה.
וזה מכניס אותי להתלבטות כי מצד אחד אני רוצה להזהיר אותו שהיא סתם מגעילה, ומצד שני אני לגמרי מבין מה הוא מוצא בה, ומצד שלישי זה לא ענייני.
אני מנסה לחשוב מה הכי מוסרי לעשות אבל מחליט פשוט לא להתערב. אני רואה שאלעד משפרת את הביצועים באופן מפתיע ואני כמעט בטוח שזה בשביל להרשים את הבחור הצעיר.
אני מסתכל על בן. הוא גבוה ממני, יש לו לסת של פסל יווני ושרירים תפוחים אבל עדינים. יש לו מבט קצת מטומטם אבל זה משווה לו מראה חמים ומזמין. אוקיי, בטוח שאלעד מנסה להרשים אותו.
אני מוצא את עצמי תוהה, אם היו לי רגשות, הייתי מקנא בו עכשיו?
השאלה הזאת מנקרת בראשי אבל אני לא יודע את התשובה.
אולי זו עוד סיבה לא לנסות למצוא את הרגשות שלי. לחוות כל כך הרבה רגשות שליליים זה לא צ'יפס. בכלל.
האימון מגיע לסיומו ואלעד גומעת מבקבוק המים שלה עד שנשמע הצליל הריק שמעיד שנגמרו המים.
בן מזדרז להושיט לה את הבקבוק שלו, והיא מחייכת אליו ואומרת שהיא כבר לא צמאה, אבל הוא מוזמן להתקשר אליה אם בא לו, אולי הם יתאמנו ביחד. יש לה אומץ, לזאתי.
בן הנלהב שומר את המספר שלה והזיק בעיניים שלו כמו לועג לי על שחשבתי שאי פעם אצליח להרגיש רגש כל כך עוצמתי. כאילו, תראו אותו. אני לא יודע מה קורה לו שם בפנים, אבל אני יכול לנסות לדמיין את התחושה. הרי אני זוכר קצת איך זה להרגיש, ממעט השנים שכן חוויתי את זה.
בעצם, כשחושבים על זה, אני לא באמת חוויתי התאהבות או רגשות מסובכים יותר מדי בתור ילד. אולי אני בכלל לא יודע מה בן מרגיש. אולי לעולם לא אדע.
אבל אולי כן, וזה מעיר בי שביב קטן של תקווה.
אני מסמן לבן לרדת למצב שתיים, אבל הוא ממשיך לעקוב במבטו אחרי אלעד עוד כמה שניות ורק אז עושה מה שאמרתי.
בזמן שבן מבצע את התרגילים, אני מוצא את עצמי חושב על נירו.
האם גם היא כמו אלעד? מה הייתי מרגיש כלפיה? האם היא צבועה כמוה? האם נחמד לי איתה יותר מאשר עם אלעד?
אבל מהר מאוד אני מחליט שאין מה להשוות אותה לאלעד. נירו היא נירו, עם העיניים הבוהות והכמיהה לרגש והביטחון הזה שלה.
אני נזכר בסיטואציה שבה התעוררתי באותו בוקר. איך הייתי מרגיש לו היו לי רגשות?
אני מניח שהייתי נבוך.. אבל גם מבסוט.
"דקל?" שואל בן, ואני מנער את ראשי ומחייך אליו. הוא בוהה בי במבט שואל ואני מבין שהוא כבר סיים את התרגיל. לא מתאים לי לרחף ככה.
"יאללה, ג'אמפ לאנץ' וסקווט סטטי, תספור עשרים כל פעם," אני מקריץ את הדבר הראשון שעולה בראשי. שכחתי לגמרי מה תכננתי לתרגל איתו.
הוא גונח. "לא עשרים!! אחי, אני מת!!"
"עשרים וחמש."
הוא מסתכל עליי בחיוך מיואש. "אתה פשוט חסר רגשות".
אני מחייך. "אני יודע".