להרגיש איתך- מינוס 3 (פרק שני)

מאז שאיבדתי את הקשר עם הרגשות שלי, עברו 18 שנה כמעט.
הפסקתי להתעורר בצרחה בלילה, אלא ישר כשסיימתי משימה הייתי מתעורר. לא עוד צרחות, סיוטים, הרטבות במיטה.
המשימות שינו מזמן את פניהן, לדברים אלימים יותר. ביצוע שוד, הצתת שריפות, מדי פעם הריגת אדם בשנתו.
אבל כפי שהבנתם, זה לא מזיז לי. אין לי רגשות. אני רק יודע שזה לא מוסרי ולא מנומס, ואני משתדל להיות מוסרי ומנומס.
פעם אחת ניסיתי להפר פקודה, כשנתנו לי משימה לרצוח אדם בן חמישים או שישים, שנחר בעוז ובאמת נראה אדם תמים ופגיע.
במקום להרוג אותו, התיישבתי על רצפה ושילבתי את זרועותיי בהתרסה. כשהתעוררתי לא הייתי במיטה שלי, אלא במיטה של אותו אדם, כשידיי חונקות את צווארו הדומם.
הייתי צריך לחטא כל זכר לטביעות האצבעות שלי, לעצור טרמפים כל הדרך הביתה ולהמציא תירוץ לאמא למה לא הייתי במיטה שלי בבוקר.
מאז לא ניסיתי יותר לסרב פקודה, עם כל כמה שזה לא מוסרי בעיניי.
בסביבות גיל 17 הבנתי שהם לוקחים אותי למשימות שמבנה הגוף שלי מאפשר אותם, כי אני רזה וגמיש וקטן מימדים ומשתחל בקלות בפתחי אוורור וחלונות קטנים וגבוהים.
אז התחלתי להתאמן. וזה היה טוב, כי יש לזה השפעה טובה על הגוף (אני מתכוון לאנדורפינים שזה משחרר), והשפעות על הגוף זה הדבר היחיד שאני יכול להרגיש.
התאמנתי כמעט בכל שעות היום, כי בבית הספר לא היו לי חברים. בהפסקות הייתי פשוט יושב ובוהה. בלימודים הייתי מצטיין כי בהיעדר רגשות הגיוני שהשכל דומיננטי. או שאני סתם מצטנע ונולדתי חכם, וואלה לא יודע. בקיצור, נשארו לי המון שעות פנויות אחר הצהריים ובערבים.
תוך שנה הכפלתי את הנפח שלי, והאופי של המשימות שלי נהיה פחות חמקני ויותר כוחני- לאיים על אנשים כשאני עוטה מסיכה, להחטיף מכות, כאלה דברים.
אבל זה יותר מוסרי, כי מזה אפשר להתרפא. אפשר להתגונן אפילו. אז המשכתי להתאמן ונהייתי ממש ענק. ענק חסר רגשות, אבל מוסרי ומנומס מאוד.