להרגיש איתך- 2

כשאני מתעורר, עיניי עוד עצומות, ברור לי שאני לא במיטה שלי בבית.
אני נזכר מה קרה בלילה ופותח מיד עיניים. אני שוכב כפיות, צמוד לנירו. יש מעלינו שמיכה ואני מקווה מאוד שאני לבוש.
אני לא זז עד שנירו מתעוררת גם היא, כי אני לא רוצה להעיר אותה.
אני לא יודע כמה זמן עבר עד שלבסוף היא מתעוררת. אני מחכה שהיא תגיד משהו אבל אז מבין שהיא עם הגב אליי, וסביר להניח שלא מודעת לזה שאני כאן.
"הממ.. בוקר טוב, נירו, " אני אומר.
היא מהמהמת משהו בתגובה, ואז קופאת. "מי זה..?"
היא מנסה לסובב את הראש אליי ואני מנסה להתרחק ממנה מתחת לשמיכה.
היא מצליחה לבסוף לקלוט אותי בזווית העין. היא כל כך יפה על הבוקר, השפתיים שלה נפוחות והשיער מבולגן, והעיניים הבוהות שלה ישנוניות.
"דקל?" היא שואלת. ואז היא מרימה את קצה השמיכה. "אוקיי, לפחות אנחנו לבושים."
" יופי," אני אומר. "לא העזתי לבדוק."
"אם היית בודק הייתי הורגת אותך."
"את משעשעת".
"אתה לא נראה משועשע".
"אני יכול לנסות", אני אומר ומרים רק צד אחד של הפה, כמו חצי חיוך של אדם משועשע.
"אתה גרוע בזה, תראה אותי," היא אומרת ועושה את החצי חיוך הכי כובש שראיתי בחיים.
"צודקת לגמרי."
היא מתיישבת. "אוקיי, שמע, צריך לבדוק איפה אנחנו בדיוק ולהגיע הביתה".
אנחנו פותחים מחשב שמונח ממש ליד המיטה שעליה התעוררנו ופותחים מפה.
מסתבר שהיא גרה במרחק של שעה וחצי נסיעה ממני.
"אוקיי, אז אנחנו צריכים להגיע לכיוונים שונים לגמרי," היא אומרת כשעיניה נעוצות במפה.
"אני רוצה ללוות אותך הביתה," אני מוצא את עצמי אומר.
"למה שתעשה את זה?"
למה? לא יודע למה. "כי את יפה," אני פולט.
העיניים הבוהות שלה מתרוממות במהירות לעיניי, ואני שוב רואה שם זיק אנושי, שמיד שב ונעלם.
"את יודעת, יש רגעים שאני מוכן להישבע שאת מרגישה משהו."
הזיק שוב חוזר לעיניה לשבריר שנייה. "כן?"
"אני מתכוון.. גם לך הוציאו את הרגשות, לא?" פתאום אני לא בטוח שהיא כמוני בכלל. אולי היא סתם תמהונית כזאת.
"כלאו אותם, לא הוציאו. אבל כן."
"מה זאת אומרת?" אני שואל, אבל אז אני שומע צעדים מחוץ לדלת, הולכים ומתקרבים.
"לחלון," אני לוחש ושנינו רצים אליו וקופצים כמעט בתיאום מוחלט, נוחתים על דשא סינטטי וזוחלים עליו עד שאנחנו מגיעים לגדר.
אני עושה לה סולם גנבים בידיים אבל היא מרימה גבה, מה שנראה מוזר עם העיניים האטומות שלה, ואז מחזיקה בגדר ומטפסת עליה כמו קופיף. היא נוחתת בצד השני וממתינה לי, ואני מתאמץ להרשים אותה ולטפס כמה שיותר בחינניות.
כשאנחנו הולכים בביטחה ברחוב ומחפשים תחנה של טרמפיסטים, היא אומרת פתאום, "לא הספקתי לענות לך."
אני מתאמץ להיזכר על מה היא מדברת לעזאזל, ולרגע נוראי אחד אני חושב שהיא מתכוונת לפליטת פה המטומטמת שלי על זה שהיא יפה, אבל אז אני נזכר שדיברנו על הרגשות.
"נכון.. אמרת משהו שהם כלאו לנו את הרגשות? לא הבנתי."
"כן. שים לב. הם לא הוציאו כלום מהמוח, הם פשוט חתכו חיבורים בתוך המוח. זה אומר שיש לך רגשות איפשהו, אתה רק לא מחובר אליהם. הבנת? הם כאילו כלואים במנותק ממך".
"מה שהופך אותי לאסיר ולסוהר בו זמנית?"
"אתה דפוק זה משהו. אבל כן, טכנית."
"זה קצת מגניב."
היא מסתכלת עליי, ואני שוב רואה את הזיק הקצרצר.
"אז רוצה להסביר לי למה לך יש פתאום משהו בעיניים? כאילו את לא מנותקת מהרגשות שלך כמו שאני?"
כשהיא מחייכת עיניה שוב אטומות. " אני מאמנת את עצמי להגיע אליהם."
"איך בדיוק?"
"המוח זה השריר הכי אלסטי ומתפתח בגוף, נכון? הוא יכול ליצור עוד ועוד קשרים בתוך עצמו, נכון?"
יש רגע של שקט אז אני מבין שהיא מחכה לתשובה. "את מתכוונת לזה שאפשר לפתח כשרונות וכך הקשרים במוח של אותו כשרון מתפתחים? ולזה שאנשים עם שיתוק בחלקים מסויימים בגוף יכולים להחזיר את התפקוד שלהם על ידי תאים אחרים במוח?"
"בדיוק!" החיוך שלה קורן לה לרגע מהעיניים ומשהו בבטן שלי נמס. "אז אני בטוחה לגמרי שאם אני מספיק אאמן את המוח, הקשרים אל הרגשות שלי יווצרו מחדש, אתה מבין?"
אני לא עונה, ואנחנו הולכים בשתיקה זה לצד זו. ברור שאני מבין. זה מתוק מצדה לחשוב ככה, אבל אני לא בטוח שזה שווה את המאמץ. קשה לי להאמין שזה יכול לקרות לי, ואני לא בטוח שהזיק בעיניים שלה זה לא משהו שנמצא רק בדמיון שלי.
אני כמעט מועד עליה כשהיא נעצרת פתאום, והיא תופסת בזרועי. עיניה נעוצות בעיניי ואני רואה שם הר של רגש. העיניים שלה נוצצות מדמעות, והגבות שלה מכווצות.
"אתה רואה? כשאני ממש מתאמצת אני יכולה להגיע גם לזה. ואני הולכת ומשתפרת בזה," היא אומרת ואז מרפה, הגבות שלה מחליקות חזרה למקומן והעיניים הרטובות שלה חוזרות לבהות.
אני מסתכל עליה איזה דקה שלמה, בלי לנשום כמעט, ואז אני מוצא את עצמי אומר, "אני מבטיח לך שגם אני אנסה".