להרגיש איתך- 10 ( פרק אחרון)

ד"ר נירו שוורצמן, בת השלושים וחמש, נאנחת ומעסה את רקותיה.
נשמעת דפיקה בדלת.
"כן!"
הדלת נפתחת בהיסוס והעוזר האישי שלה נכנס. "ערכתי את הסרטון."
היא מחייכת אליו. "תודה אבי. אין עליך."
הוא מושיט לה את הדיסק און קי, ואז יוצא ממשרדה וסוגר אחריו את הדלת.
היא מכניסה את הדיסק און קי למחשב, המתח מכווץ את בטנה.
הסרטון מתחיל, ונירו מדלגת לאמצע. הנה, הרגע בו הוא נישק אותה. הוא מתקרב אליה ו.. מתרחק כשהוא שומע את קולו של אחיו הקטן. אבי חתך את הנשיקה בצורה יוצאת דופן. לא רואים שום דבר חשוד.
"יש!" היא נאנחת בהקלה.
אחרי הכל, זה עניין של קריירה שלמה. הרי היא זאת שפיתחה את שיטת הטיפול "הינדיק", והיא בהחלט התכוונה להראות לחבריה, הפרופסורים והדוקטורים, את יעילות השיטה.
כשהיא ירדה מהרכב עם דקל, היא ביקשה מהנהג שלה שיצלם אותם ממרחק סביר אבל נסתר כדי שלא יבחין בו.
מלבד זה שהנשיקה היתה לא במקום מבחינה מקצועית, היא גם היתה גורמת לד"ר נחום להרהר בהמלצתה שלא להכניס את דקל למוסד. הרי, כך אמרה לו אז, דקל לא מהווה סכנה לציבור. הוא אמנם לא בריא בנפשו, אבל הוא לא מטריד אף אחד, ואין לו נטיות רצחניות או אובדניות.
הנשיקה שלו היתה על גבול מסוכן של הטרדה מינית, למרות שנירו בהחלט לא הוטרדה. ויכול להיות שהיא לא מספיק התנגדה, אולי אפילו קצת הראתה לו רצון, עם כל כמה שקשה לה להדות בכך בפני עצמה.
טוב, מיהרה להצדיק את עצמה, הוא הרי חתיך על. אף אחת לא היתה עומדת בפיתוי.
אבל בכל אופן, את הסרטון המקורי אסור שאיש יראה. זה לא מקצועי בעליל, ויעמיד ללעג את ההצלחה המסחררת שלה עם החזרת רגשותיו של דקל.
היא מחייכת לעצמה. הו כן, זו הייתה חתיכת הצלחה.
קצת העמדת פנים מצדה וכמה מניפולציות, והוא קילף מעליו את כל הקליפות ובחר להרגיש!
היא נזכרת בתיק שלו, כשקראה אותו לראשונה. נאמר שם שהוא נאטם לרגשותיו כשאביו נפטר, בגיל שש. מסכן כזה.
אמו לא התאוששה מאז, ואחיו הקטן בקושי נולד כשזה קרה. מאז הוא סובל מסכיזופרניה והפרעות נפשיות שונות, ביניהן האטימות הרגשית. אוקיי, לפחות מאטימות רגשית אני מקווה שהוא כבר לא סובל, חושבת לעצמה הדוקטור בסיפוק.
עשרות מומחים ניסו. הגיעו בתור מאמני כושר. הם ניסו לטפל בו, אבל התייאשו.
דבר אחד טוב כן יצא מזה, הוא התאהב בכושר והתחיל לאמן בעצמו. המטפלים שאימנו אותו הביעו הסכמה שהוא יאמן בעצמו, שהרי הוא אינו מהווה סכנה.
נירו נאנחת ופותחת בפעם האלף מאתיים את ההודעה ששלח לה.
היא יודעת טוב מאוד שהוא מטופל שלה. שהוא בכלל לא מבין שהיא דוקטור וגדולה ממנו בשתיים עשרה שנה.
אבל הוא באמת מתוק. היא בחיים לא פגשה גבר כזה מתוק. והיו לה הרבה, לצערה.
היא נאנחת ונוגעת בשפתיה, אותן נישקו שפתיו.
צלצול טלפון מעיר אותה מהרהוריה. "הלו?"
"היי מאמוש!! מה נשמע??" נשמע קולה העליז של חברתה הטובה, בוני.
"אל תשאלי," נאנחת נירו ומסתובבת בכיסאה. "אני מאוהבת במטופל שלי הזה, החתיך שסיפרתי לך עליו."
"דקל??" צורחת בוני. "שיואו אז לכי על זה!!!!"
"משוגעת את. הוא חולה נפש, את יודעת. מטופל שלי."
"יאללה זה הכי חמוווד!!" נשמע קולה של בוני. היא כנראה אוכלת בורקס, על פי קול הלעיסות ועל פי השעון. השעה הקבועה שלה לבורקס. "חוץ מזה, חיים שלי, זה לא שאלה שהיית איתם עד היום היו פחות יצורים, בינינו".
נירו צוחקת צחוק יבש. "לגמרי."
משתררת דממה על הקו.
"נירו?"
"כן?"
"לכי על זה. עכשיו. אני מנתקת."
הטלפון משמיע צלילים קטועים של ניתוק השיחה, ונירו נושמת עמוק ומחפשת את דקל באנשי הקשר.
לפני שתתחרט, היא לוחצת על האייקון בצד שמו.
נשמעים צלילי חיוג בודדים לפני שקולו העמוק עונה.
"נירו?"