להרגיש איתך- מינוס 1 (פרק רביעי)

חיפשתי בגוגל "אלעד סני".
למה עשיתי את זה.. כי החלטתי קצת לחקור עליה איך היא מעבר לאימונים. לראות איזה מין אדם היא והאם היא מסוג האנשים שהגיוני שהייתי אוהב.
לחצתי על התוצאה הראשונה שעלתה- "אלעד סני ורוי אמסלם בחשיפה: התכנית להגנה על זרביבי השומשום". סתם, את שם התכנית אני המצאתי, פשוט היה שם משו עם ועד התלמידים, שזה נשמע הרבה פחות טוב. בקיצור, היא התארחה באיזה תוכנית, וזה פורסם לפני קצת פחות משנתיים.
בראיון היא ישבה לצד נער, שאני חייב להודות שנראה טוב, אבל הוא לא נראה מאושר. היא החזיקה לו את היד וחייכה חיוך קורן.
"אז תרצי לספר לנו על התכנית שהקמת?" פנתה אליה המראיינת.
"בטח!" היא אמרה בקול גבוה יותר מהקול הרגיל שלה, אבל אולי זה כי היא היתה אז צעירה יותר. "אז אני הקמתי את התכנית, פתאום עלה לי רעיון ממש מגניב", פתחה אלעד.
"הרעיון היה שלי", אמר-מלמל הנער שישב לידה.
היא לחצה על ידו האחוזה בידה בכוח, שלחה אליו מבט ואז ביקשה שיורידו את זה בעריכה. אוקיי, הם כנראה לא עשו זאת.
המשכתי לצפות בראיון ושמתי לב לדפוסים הכי קטנים- ההבעות שלה כשהוא מדבר, שפת הגוף שלו כשהיא מדברת, הניסוחים המחושבים מדי.. המצמוץ שלו כל פעם שאמר משהו לא במקום, שגרם לי לחשוד שהיא דורכת עליו או משהו כזה.
כשהסתיים הסרטון, חשבתי לעצמי שלו היו לי רגשות, לא הייתי יודע איך אני מרגיש. מחשבה מצחיקה שכזו.
אבל משהו אחד ברור, היא לא בשבילי. אני לא רוצה להחליף את המסכן שלידה.
מוזר, כי היא עושה רושם של בחורה שברירית וקטנה, חכמה כזאת, אבל היא כפי הנראה מניפולטיבית פשוט. למרות שמניפולציות זה על רגשות, ולי אין רגשות. גם זאת מחשבה מצחיקה. חבל שאני לא יכול לצחוק ממחשבות מצחיקות.
הלכתי לישון, עם בגדים, כמו תמיד, למקרה שיעירו אותי למשימה.
באותו לילה הצללים לא באו, וכשהתעוררתי זכרתי במעורפל שחלמתי משהו על אלעד.
אימנתי על הבוקר שתי נשים מצחקקות, שלא משנה כמה קלים התרגילים שאני נותן להן, הן תמיד מתלוננות ומפסיקות באמצע ואיכשהו תמיד מצחקקות.
ברור לי שיש לי יותר מתאמנות ממתאמנים כי הן נהנות להסתכל עליי. מתאמנת אחת חסרת טאקט הסבירה לי את זה. "אתה מבין," היא אמרה בישירות במבט מפלרטט. "יש מאמנים חתיכים, ויש מאמנים לא חתיכים. אז למי תלכי? לחתיך!" והיא צחקקה.
אני די בטוח שהן מסתכלות על השרירים, לא על הפנים. כי הפנים שלי די מלחיצות עם העיניים חסרות ההבעה שלי.
את האמת שהייתי מעדיף להיות פסיכולוג.
כאילו, אני חכם. אני יכול להיות רופא, אבל אני לא רוצה להסתכל על מחטים וסכינים מרצוני החופשי, ראו ערך טראומת גיל שש. אני יכול להיות הייטקיסט, שזה דווקא מתאים לחכם אפתי, אבל אני לא רוצה.
אני רוצה להיות פסיכולוג, לנתח אנשים (מנטלית, לא פיזית), לעזור להם להבין את עצמם.
אבל, שוב, אני אפתי. ראיתם פעם פסיכולוג חסר רגשות?
זה כמו שחירש יהיה מורה למוזיקה, או עיוור יהיה מורה לציור.
אגב, אני לא אוטיסט. כי לאוטיסט יש רגשות, הוא רק לא משדר על אותו גל עם אנשים אחרים. לי אין רגשות, אז אין לי מה לשדר.