להרגיש איתך- 1 (פרק שישי)
"את תמיד מסרבת?" לחשתי לה כשיצאנו מטווח השמיעה של הצללים, מטפסים על הקיר החיצוני של בניין מספר עשרים וארבע ברחוב יפו.
"לא, אני מסתמכת על תחושת בטן.. ממה אני אצא בחיים וממה לא", היא מפטירה, עיניה הבוהות תרות אחר לבנה בולטת להניח עליה את רגלה.
"וואוו, את מרשימה," ניסיתי להכניס לקולי גוון מתרשם. כאילו, היא באמת מרשימה. היא גם יפה. מאוד.
יש לה מבנה גוף טוב. היא לא ממש בכושר אבל יש לה את זה. זה הדבר הראשון שאני רואה, מאמן כושר שכמותי.
יש לה שיער בהיר גלי ושפתיים רכות, והעיניים הבוהות שלה ירוקות- כחולות. העור שלה בגוון כמו של הביסקוויטים אצל סבתא שלי, וזה מזכיר לי שאני רעב בעצם.
אני קולט שאני בוהה בה רק כשאני מפספס איזו בליטה בקיר ומקבל וואחד שפשוף בבטן.
"אתה בסדר?" היא שואלת.
אני נאנק בדממה ואז נושם עמוק. "אני עשר. ואת?"
"מדהים. יאללה תפתח את החלון," היא אומרת בדיוק כשאנחנו נעמדים על אדן החלון השני מימין.
אני נאחז בקצה החלון ופותח אותו. שנינו קופצים פנימה, מנסים לסגל את עינינו לחושך השורר בחדר.
"מי שם?" שואל קול. הוא צרוד ומצחיק, אז אני מניח שהנער בן 14 בערך, הגיל הזה שמשתנה לך הקול. אני מחליט לתת את הפיקוד לנירו, כי היא זאת שהציעה את התכנית.
"אנחנו דקל ונירו," היא אומרת, וידה מגששת בחושך אחר ידי. חוסר הרגשות שלי לא מונע מהלב שלי לדהור כמו סוס שנשכו אותו בתחת.
"אהלן," אני מוסיף ברוב טאקט.
האור נדלק ואנחנו מצמצמים את עינינו, מסונוורים.
"מי אתם? מה אתם עושים פה?" הוא שואל. הוא נראה נורא. יש לו פנס בעין ושקים שחורים מתחת לשתי העיניים, כאילו השתתף בקטטה ומאז לא ישן איזה יומיים.
"וואוו, אחי, הכל בסדר?" אני שואל, מתאמץ לשוות לפניי מראה מודאג. אני כמעט בטוח שכשדואגים מרימים את הגבות… אם לא, יצאתי אהבל.
הוא טומן את פניו בכרית. "לא".
נירו ניגשת אליו ומתיישבת על מיטה לצדו. עיניה היפות מלאות דאגה, כאילו בחיים הן לא היו אטומות. "רוצה לספר לנו מה קרה? אנחנו פה כדי לעזור".
אני מתיישב, בולע רוק ומנסה להבין מה קרה לעיניים שלה, כשהן לפתע שוב חוזרות להיות ריקות.
אני משפשף את עיניי. מוזר.
ואז הנער מתיישב לצדה ומתחיל לבכות. "אני לא יכול יותר. אני איכשהו תמיד יוצא הלוזר. אני כל כך הייתי מאוהב בה והיא סוף סוף אמרה לי כן, והיא יצאה איתי כמה פעמים והייתי מבסוט על החיים, אתם מבינים? ואז מגיע הלירז הזה, ואומר שאני לא אגע בחברה שלו ומתחיל להרביץ לי.. ואני שואל אותה, מה , אתם חברים? והיא אומרת לי כן, מה, חשבת שאני יוצאת איתך בתור חברה?"
היפחות של הנער מתגברות, ואני לא יודע מה לעשות.
"אל תדאג, חמוד," נירו אומרת, והפעם הבעת הדאגה שלה מעושה, אני רואה שעיניה ריקות. לא יודע למה חשבתי קודם אחרת. "אני בטוחה שאתה תמצא מישהי מתוקה בדיוק בשבילך. באמת, היא פשוט לא שווה את הדמעות שלך, תראה איזה חמוד אתה!"
"כן", אני מחליט לזרום עם זה. "גם לי אף פעם לא הלך עם אף אחת, ואני הרבה יותר מבוגר ממך. אתה כולה בן ארבע עשרה, אל תדאג, נסיך". אני מתחרט מיד שאמרתי את זה, כי זה נשמע כל כך מעושה ומלאכותי. אבל הנער קונה את זה.
"אז איך אתם ביחד?" הוא מעביר את מבטו השואל בינינו.
אני מתכוון לענות אבל נירו כבר עונה, "כן, האמת שאנחנו זוג די טרי. אתה רואה? כל אחד מוצא אהבה בסוף, וגם אתה תמצא. יש לך עוד המון שנים לחיות, ואתה תראה כמה יהיה לך טוב בעתיד. רואה? אפילו אחד כמו דקל מצא אהבה בסוף."
תגובות (0)