להרגיש איתך- 0 (פרק חמישי)

אני פותח עיניים באי חשק כשאני מרגיש בנוכחותם. בקושי הספקתי לישון, וברור לי שאני אהיה מחר גמור מעייפות.
אני משפשף את עיניי והולך בעקבותיהם, וכשאנחנו מגיעים למכונית השחורה שתמיד מסיעה אותי למשימות, אני רואה בפנים מישהי. עם פנים, והכל. לא צל.
אני צובט את עצמי עד שיורד לי דם או משהו ויורדת לי דמעה של אינסטינקט. אשכרה אני לא היחיד.
הלוואי שיכולתי להרגיש הקלה, או שמחה, כי זה ממש מה שהייתי מרגיש עכשיו אילו יכולתי.
אני נכנס לרכב ומחייך בנימוס, כי כפי שציינתי, אני מנומס ובמילא לא מרגיש את ההפתעה.
"היי!" היא אומרת לי, ואני מזהה בעיניה את אותה אטימות שאני רואה כל בוקר במראה, בעיניי שלי.
"אהלן", אני מחייך. "את גם… קמה באמצע הלילה למשימות וכאלה? כאילו, מי את?"
היא מחייכת חיוך זהה לשלי, בפנים שנראות שנועדו לחייך הרבה ועיניים ריקות מהבעה. "אני נירו, וכן, נראה לי שאנחנו אותו דבר. מי אתה?"
"אני דקל".
"נעים מאוד," היא מחווה בנימוס, ושאר הנסיעה עוברת בדממה.
אני מנסה לעכל את זה. יושבת לידי בחורה. שהיא כמוני. גם היא, כמוני, מתעוררת כל כמה לילות למשימה לילית, וגם היא, כמוני, אפתית. אני מנסה להבין מה לעזאזל קורה פה ולמה, אחרי 18 שנה של משימות ליליות, הם מחליטים פתאום להפגיש אותנו.
כעבור כמה דקות אנחנו מגיעים, ואני לא מזהה את המקום עד שאנחנו נכנסים לאותו חדר צר רדוף זכרונות מרים, שבו איבדתי את רגשותיי.
הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו, עם האור החולני והספסל והכורסה המתפוררת. הכורסה עם הגב אליי, וכשהיא לאט לאט מסתובבת אני פוגש בעיניו של האיש המפחיד שפניו נשכחו ממני.
האמת שברגעים שכאלו אני מרוצה מהאפתיות שלי, כי הוא מצולק ומעוות ויש לו מבט כל כך אכזרי. אני חושב שאם היו לי רגשות, הייתי משתין במכנסיים מרוד פחד.
נירו עומדת לצדי, ובגלל שפניה חסרות הבעה כמו פניי, אני לא יודע על מה היא חושבת.
"תראו תראו!" האיש צוחק בצליל שאני מאמין שיותר מחריד מהצחוק שלי אפילו. והצחוק שלי מחריד כי הוא מאולץ ברמות.
"שני חסרי רגשות בודדים נפגשים סוף סוף, אבל לא יכולים להרגיש שום דבר! אוי, זה חונק אותי מצחוק," הוא אומר ומנגב דמעות דמיוניות מעיניו. "מעכשיו תעשו את המשימות ביחד, כי אנחנו מתחילים סדרה של הרס בתחום חדש. לגלות לכם?.. אממ… לא, אני לא אגלה לכם. הודות לי, אחרי שנפטרתם מעול הרגשות, אתם חכמים ותוכלו להבין לבד מה המכנה המשותף של המשימות הבאות, ולמה היה צריך דווקא את שניכם. טוב, יאללה, די לפטפוטים, תחפפו מפה."
השינוי בהלך הרוח שלו כל כך קיצוני שאני פשוט מסתובב ויוצא, ורק אחרי זה בודק מה עם נירו. היא נעמדת לידי, מושכת בכתפה ומסננת, "הא הא, זה כל כך מצחיק". זה כל כך משעשע, לכן שנינו עומדים בהבעות ריקות.
אני מגיע למסקנה שזה באמת מגניב שהיא כמוני. אני תוהה אם גם היא חושבת כך.
עוברות כמה דקות עד שמגיע הרכב השחור, וכשאנחנו עולים אנחנו מציצים בפתק שמונח על המושב, עליו כתובה המשימה שלנו.
"עליכם ללכת לבית מספר עשרים וארבע ברחוב יפו, קומה שנייה חלון שני מימין, ולשכנע את הנער להתאבד."
אנחנו מביטים זה בזו. אני תוהה אם היא חושבת כמוני: שזה לא מוסרי בעליל.
אבל לפחות זה לא רצח, כי אולי הוא לא ישתכנע. אני מקווה שהוא לא ישתכנע.
"מסרבים," היא אומרת בלי קול, עיניה חסרות ההבעה מחפשות אישור בעיניי ולמשך שבריר שנייה קסום אני יכול להישבע שעובר בעיניה הבהירות איזה זיק, מפלח את דוק האטימות שלהן. אבל אז זה עובר ואני כבר לא בטוח שראיתי נכון, כנראה דמיינתי.