להקה מסוחררת 1D – פרק 1 –

– נקודת מבט רומי –

נשענתי על החלון, רעש המנוע לא חדל.
מחשבות מטרידות לא הפסיקו לצוץ במוחי כול עת.
בדרכי טסה לאנגליה, מהדהד בראשי המשפט שאימא נהגה לומר "אם תלכי, לעולם לא תחזרי".
"מטוס 275, הטיסה לאנגליה תנחת בעוד עשרה דקות" שמעתי את קול הקברניט מרעיש.
"תתעוררי" אמרתי ונערתי את כתפה של זואי.
"קמה" זואי מלמלה והחלה לשחק אם האייפון.
גיכחתי מעט ואז התחלו הפיהוקים, אותם פיהוקים שלרצות לישון גורמים.
ראיתי כמה דיילות עוברות במהירות ברחבי המטוס מבלי לעצור ולהביט בנוסעים.
מושבי הפרווה הנוחים הקשו עליי לקום, הבטתי בזואי, תנומה קלה חטפה אותה.
"תתעוררי" שוב אמרתי לזואי ופיהוק שוב הציף את שפתי.
"שבי בבקשה" אחת הדיילות עצרה לידי והצביעה על המושב הריק.
"ממ" מלמלתי והתישבתי במהירות במושב, גלגלתי עיניים ושוב הבטתי בחלון, עננים לבנים מילאו את השמיים הכהים וטיפות גשם החלו לרדת. רעש המנוע חדל.

"זה החדר שלי!" קבעה זואי וקפצה על המיטה שבתוך החדר, הבטתי על הבית הענק ששכר לי אבא.
הבחנתי בפתק קטן על שולחן הענק במטבח.
"רומי, אבוא לבקר היום בערב, תשתדלי להיות בבית.
תתקשרי לאימך.
אוהב. מאוד. אבא"
חיוך קטן עלה על שפתי ועיניי נצצו.
"הכול בסדר?" זואי שאלה אותי כשנכנסה למטבח וקריות קרונפלס בידייה.
"כן" לחשתי וחייכתי, לא באמת רציתי להתקשר לאימא. לא באמת רציתי לשמוע את זיבולי המוח שלה.
"בואי לראות את החדר שלך" זואי משכה את ידי, בלת ברירה הנהנתי ופסעתי אחרייה.
החדר צבוע בצבע לבן שמנת, חלונות כהים ואורכים כיסו את אורך הקיר.
מיטה זוגית גדולה בצבע כחול נעמדה באמצע החדר וארון ענק התפרס על השטח השמאלי של החדר.
התקדמתי לעבר המיטה ומקפיצה את המזוודה הקטנטנה על המיטה.
"את יודעת שיש היופ הופעה" זואי אמרה כשנכנסה לחדר, מחזיקה בעלון ירוק ודק.
"הופעה?" שאלתי לא מבינה, לא מפסיק שמצב רוחי מדוחדח אני אמורה ללכת להופעה?
"כן, ואת באה איתי" זואי אמרה ויצאה מהחדר, הנהנתי ופתחתי את המזוודה, שקועה במחשבות.