להציל את עמית -פרק 1 (16+)

נ.מ עמית
חמש וחצי בבוקר. אני נשכבת אחורה וצפה על המים הכחולים. אני הכי אוהבת את הזמן הזה.
הכל שקט,השמים אפורים ואור קטן יוצא.
אני נמצאת בבריכה הענקית של משפחת אהרון. אני נושמת את הריח של יום חדש ושוכחת מבעייתותי. אני עוצמת עיניים ומזמזת את השיר האהוב עלי. הכל שקט ונעים עד ש..
טראח! אני שומעת קול של זכוכית נשברת. אני מהר פותחת עיניים ושוחה בחזרה לקירות.
אני רואה את יונתן. הוא לובש חולצה ירוקה וגינס. הטימברלנד שלו קצת התלכלך מהבקבוק היין השבור שהוא מחזיק. הוא יוצא לבחוץ הבית הענק ומתיישב על כיסא מתקפל.
הוא עדיין לא שם לב שאני פה. אני לא יודעת מה לעשות. יונתן ואני אף פעם לא היינו קרובים.
הוא היה חבר הכי טוב של אחי ואני הייתי החברה הכי טובה של אחותו. זה הכל.
לא יותר לא פחות. אני לא הולכת לשקר,יונתן נראה טוב. הוא גבוה ועם מבנה רחב. ישלו זקן אופנתי כזה שהוא גידל,אפילו אם הוא רק בן 16. החיוך שלו מדהים והעיניים האילו. זה פשוט וואו. תמיד נמשכתי אליו בקטנה ככה,אבל לא נתתח לעצמי להישחף. בנות כמוני צריכות לישמור על שליטה עצמית.
אני בסוף מחליטה לרדת מתחת למים ולהשאר לשם קצת. תמיד הייתי טובה בלישמור אוויר.
ניצחתי בתחרות כזאת שהייתי פעם. אולי הוא יבין שהוא עייף וילך לישון עוד מעט?
אני באיטיות,מורידה את הראש מתחת למים ומחכה.
כלום לא קורה. אולי הוא הלך?
אני נותנת לעצמי לקחת נשימה קצרה של אוויר ועולה למעלה.
כשאני מוציאה את ראשי, אני תופסת אותו מסתכל עלי. יותר נכון בוהה.
הוא לא אומר כלום,פשוט צופה בי. אני חייבת לצאת מהסיטואציה הלא נעימה הזאת.
״הי יונתן.״ אני שמה ידיים על הקירות של הבריכה ונשענת אחורה. אני כל כך הולכת לשחק את המשחק של לא-ידעתי-שאתה-פה.
הוא ממשיך להיסתכל בלי לענות. אני לא אוהבת שמסתכלים עלי יותר מדי,אני פוחדת שיגלו את האמת.
״הכל בסדר?״ אני שואלת. הוא לוקח נשימה חזקה וקם מהכיסא.
העיניים שלו לא יורדות ממני לשנייה.
״מזה הסימנים האילה על הבטן שלך?״ הוא מתבונן בי. מחכה לתשובה.
מרוב הפחד שהוא יראה אותי שחכתי לגמרי שאני בבקיני. ואני אף פעם לא בבקיני. בגלל הצלקות.
״אה אילו? אממ סתם נכנסתי בתוך שולחן.. ילדה מטומטמת שכמותי״ אני מחייכת ויורדת קצת יותר למטה עם גופי שלא אראה את הפאקים שעלי.
הוא מוציא סיגריה מהכיס ומעשן אותה.
הוא מסובב אלי את מבטו.
״רוצה?״ הוא שואל בקול אדיש.
״לא,תודה.״ אני בחיים לא עישנתי ובחיים לא אעשן. זה לא בריא ודי מגעיל. יונתן השתנה המון משנה שעברה. אני זוכרת אותו כילד אדיש איך שהוא עכשיו, אבל לא היונתן החסר אופי שאני רואה כרגע. מה קרה לו?
אני מחליטה שזה הזמן שלי ללכת. אני יוצאת כולי מהבריכה הנעימה ועוטפת את עצמי במגבת.
הוא ממשיך לבהות בתוכי חורים. למה אני כל כך מעניינת אותו פתאום?
אני מסתובבת והולכת לכניסה שהוא נכנס ממנה.
אבל הוא עוצר אותי עם ידו. היא מחזיקה לי את הכתף ולא נותנת לי ללכת.
״זה לא היה נראה כמו פצעים של להיכנס בשולחן.״ הוא מוציא את אוויר של סיגריות. איכס.
״אז זה כן,נכנסתי בשולחן אתמול. מה לא קרה לך אף פעם?״ אני נוזפת בו בסרקסטיות.
״את יודעת,אני רואה ישירות דרכך.״ העיניים שלו מסתכלות עמוק בתוך שלי,הוא יודע שזה לא סתם פצעים. ישלי הרגשה שהוא יודע יותר ממה שהוא אומר.
״אוקי..אממ נראלי אני אלך לישון. לילה טוב.״ אני מנסה להמשיך ללכת,אבל בגלל החוזק של ידו על כתפי הוא לא נותן לי לזוז אפילו קצת.
״את יודעת,שווה לך להגיד למישהו.״ הוא ממלמל. הוא שיכור מהתחת. הוא בחיים לא היה אומר לי דברים כאילו אם הוא היה בלי שום השפעה.
״להגיד מה? שנכנסתי בטעות בשולחן?״ אני מחייכת לו חיוך מזויף, מקווה שהוא יבין את האי רצון שלי להמשיך את השיחה הזאת.
״לא,שמישהו דחף אותך בכוונה לתוך שולחן.״ אני נחנקת. הוא יודע. הוא יודע הכל. זה לא קורה לי.
״אתה סתם מדמיין. טעיות קוראות.״ אני מעיפה לו את היד מכתפי,בטח תשאיר סימן.
״פעם הבאה שאני רואה את זה אני אומר משהו.״ הוא מזהיר אותי ואני ממש לא מכונה לזה.
״אתה לא תגיד מילה. אין מה להגיד בכלל,נכנסתי בטעות בשולחן זה הכל.״ אני דוחפת את הרצון להחטיף לו סתירה אחורה ומחכה לתשובתו. מילה אחת ממנו לאימי והלך עלי.
״הוא בן זונה ואת לא עושה על זה כלום,מחר אני אומר לאמא שלך.״ הוא זורק את הסיגריה לצד ודורך עליה.
״כנראה שלא יהיה לך אכפת אם אספר לאבא שלך שאתה בא הביתה שיכור מהתחת ומעשן לא?״ אני קורצת לו. הפרצוף שלו מחמיץ. נגעתי בנקודה רגישה שם.
אבא של יונתן הוא קשוח ואדיש כמו בנו. הוא מצפה להכי טוב מילדיו ואחותו אביגיל,הולכת לפי דרישותיו. אבל לא יונתן.
״את לא תעשי את זה,את תצאי כלבה.״ הוא נוזף בי.
״אז אולי פשוט נישמור על הדברים האילו ביניינו? ואז כולם שמחים לא?״ אני מוחאת כפיים
״כולם שמחים חוץ ממך,כי אחרי שאני אגלה את הסוד שלך,את לא תהיא עמית המושלמת יותר.״ הוא הולך ומתיישב על הכיסא. הוא לא יודע אם מי הוא התחיל מלחמה.