להיות מי שאני פרק 1חלק ב
זה לא שאני כועסת עליה שהיא לא סיפרה לי, אבל עדיין זה מוזר לי.יכול להיות שהתרחקנו ואנחנו כבר לא חברות טובות כמו בעבר או שפשוט אני מגזימה בתגובה שלי והכל נשאר כפי שהיה.
הצילצול מודיע שנגמר השיעור ואני נגשת לדבר עם שלי.
"היי." אני אומרת בלחש והיא לא עונה, היא ממשיכה לצחקק ולשחק בשיערה כשיאיר לוחש באוזנה מילים.
"שלי?" אני מגבירה את קולי והיא מרימה את מבטה ומסתכלת עלי במבט מזלזל.
אני מרגישה את פניי מאדימות בזמן שאני עומדת כך מולה וממתינה לתשובתה.
"את לא רואה שאני עסוקה, נדבר יותר מאוחר." היא אומרת ומעבירה את שיערה הבלונדיני לאחור.
שלי אף פעם לא הייתה כזאת, תמיד היא הייתה נחמדה אלי ותמיד דאגה לי, גם כשכל העולם היה נגדי וגם אני תמיד דאגתי לה. היה ביננו קטע כזה שהיא מגינה עליי כשחברינו לכיתה מציקים לי ולהפך, ככה היינו, סוג של חברות על, תמיד יחד.תמיד יודעות ראשונות מה מצבה של השנייה, תמיד נחמדות זו לזו דם כשאנחנו כועסות או עצובות או סתם עסוקות.אף פעם לא משפילות זו את זו.
בהפסקה אני מחליטה להתרחק מכולם ובמיוחד משלי.
אז אני הולכת לעץ הגדול שנימצא מאחורי אולם הספורט.אף פעם אין שם תלמידים.
אני מתיישבת על הדשא למרות שהוא רטוב והדמעות פשוט פורצות מתוכי ואני לא מנסה לעצור אותן.
"למה את בוכה מותק?" שואל קול מאחוריי.אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת מי זה, זה תומר, עד סוף שנת הלימודים הקודמת הוא היה הבחור הכי מקובל בבית הספר,הכל הבנים רצו להיות חברים שלו וכל הבנות היו מאוהבות בו, אני בחיים לא התלהבתי ממנו.אין בו שום דבר מיוחד, סתפ עוד נער פשוט עם עניחם חומות ושיער חום ןחיוך שובב.
ברגע שהוא נפרד מהחברה שלו,נוי, הוא הפך למנודה חברתית.
"אז זה רשמי, אתה מנודה?" אני שואלת ומנגבת את הדמעות.
"כל הקטע בלהיות מנודה זה להיות לבד, בלי שאיש ידבר איתי" הוא אומר ובקולו אני שומעת התחכמות.
"ו..?" אני שואלת.
"את מדברת איתי עכשיו." הוא קורץ לי.
תגובות (0)