להיות מאוהבת-פרק 6

ראייתה של לורן החלה חוזרת אליה לאט לאט. לפתע הבחינה כי היא בחדר קטן, בו ג'ייס, קלואי, וליז ישבו בכיסאות שלידה, והיא שוכבת על מיטה, שממש לא הייתה נוחה.
"היא מתעוררת" אמר ג'ייס ולורן התחילה להביט לצדדים בחשש. קלואי קמה בזריזות, שאפילו הפתיעה את לורן, והתיישבה על המיטה לצידה של לורן. "אני כל כך מצטערת, את תקבלי הסברים, אני מבטיחה"
בכתה קלואי. "עכשיו" שמעה לורן את עצמה אומרת בקשיחות. "אולי כדי שקודם תתאוששי? קיבלת מכה חזקה בראש" קמה ליז מכסאה ונעמדה ליד קלואי. "לא. עכשיו" אמרה לורן. "טוב. אם היא רוצה לדעת הכול עכשיו, אין סיבה שלא נספר לה" אמר ג'ייס וקם ממקומו, מתחיל לספר: "התיכון הזה הוא לא תיכון רגיל.
התיכון הזה קיים 1200 שנה. כל עשר שנים, המנהל דואג לשדרג את הלובי, החדרים, כדי שיראה התיכון חדש. כדי שזה מה שאנשים יחשבו." הוא הפסיק לרגע והביט בקלואי. "אנחנו לא בני אנוש, לורן" שמעה לורן את קולה של ליז. "אז מה אתם?" שאלה בחשש, דמעות החלו זולגות על לחיה. "אנחנו ערפדים"
אמרה קלואי. עולמה של לורן התנפץ, הבועה התפוצצה. "ערפדים?" שאלה בפחד. היא קמה בזריזות מהמיטה והחלה רצה לחדרה. היא נעלה את הדלת ונשכבה על המיטה, פורצת בבכי, דמעות חמות זולגות על לחיה. לפתע הבינה את זה, היא מוקפת ערפדים. המורים, התלמידים, המנהל! מה תעשה עכשיו? האם תוכל לברוח? "את יודעת, אנחנו לא רעים" שמעה את קולו של ג'ייס מעליה. היא הרימה את עיניה מהכרית הרטובה והביטה בפניו הרציניות. "איך אתה…?" "יש לי את השיטות שלי" חייך אליה. "חוץ מזה, אתה כן רע. יש לך אישיות חרא, זה מספיק" אמרה וניגבה את לחיה הרטובות. "אני לא כזה רע" מלמל.
"חחח הצחקת" חייכה חיוך ציני. הוא מלמל משהו לעצמו והביט בה. "מצטער על מה שהיה כשנפגשנו בפעם הראשונה , פשוט.. את יודעת" מלמל וחייך אליה חיוך מתנצל. "מה שתגיד" מלמלה. עיניה נצצו מהדמעות.
"יהיה לך טוב כאן, אנחנו לא רעים. אני מבטיח" חייך אליה חיוך מנחם. "אני מקווה" מלמלה והניחה את ראשה על הכרית. "טוב.. אני אתן לך לנוח, נפגש כבר מחר" חייך אליה ויצא מחדרה.
"אולי הוא לא כזה נורא" מלמלה לעצמה. אבל מיד העיפה מחשבה זו מראשה. "הוא נורא מאוד, הוא התייחס אלי בזילזול ביום שנפגשנו, יש נורא מזה?" וטמנה את ראשה בכרית. "לא לשפוט לפי רושם ראשוני.." חייכה לעצמה, עצמה עיניה, ולאחר כמה דקות, נרדמה. לא יודעת מה מצפה לה בהמשך דרכה.