להיות מאוהבת-פרק 4- התערבות

"לורן, קומי, לורן" שמעה לורן את קולה של ליז. "מה..? איפה אני?" שאלה לורן ושפשפה את עיניה.
ליז צחקקה "כבר את שוכחת איפה את?" שאלה. "אה… נכון, תיכון לאומניות" צחקה לורן וקמה מהמיטה עליה בילתה את הלילה. "את יודעת, ליז, באמצע הלילה התעוררתי בגלל רעש כלשהו, והופתעתי לגלות שאת לא בחדר, איפה היית?" שאלה לורן בעיניים חושדות. לחיה של ליז הפכו ורדרדות. "אה.. כלום… הייתי בקפטריה.. כן, קפטריה" מלמלה. לורן הביטה בה. 'מה כבר יש לה להסתיר?' שאלה עצמה.
"אוקיי, טוב" מלמלה לורן והחלה מתקדמת לעבר חדר המקלחת. "אני יורדת לחדר האוכל, את תדעי איך להגיע לשם, כן?" שאלה ליז. "כן.. בטח" חייכה לורן. היא נכנסה למקלחת, התקלחה, לבשה את התלבושת האחידה, שלדעתה הייתה קצת יותר מדי אפורה, סירקה את שיערה, ויצאה מחדר המקלחת.
היא שמה את תיקה על גבה, ויצאה מהחדר, נועלת אותו. היא ירדה במדרגות, מזמזמת לה.
אחרי שירדה בכול המדרגות, החלה מחפשת את חדר האוכל. "אולי כדאי שאשאל מישהו" מלמלה לעצמה וניגשה אל נער בעל שיער שחור, עיניים כחולות וגדולות, וגוף שרירי, שהיה בדיוק במידה הנכונה. הוא חיבק ביד אחת נערה בעלת שיער בהיר, וידו השניה אחזה בישבנה של הנערה הג'ינג'ית אשר הייתה מצידו השני. 'אני בטוחה שהנערה עם השיער הבהיר לא יודעת על כך דבר' חשבה לעצמה, ומחשבותיה נדדו אל עבר ג'ון. לאחר כמה דקות התעשתה על עצמה, וניגשה אל עבר חבורת הנערים. היא הביטה בנער בעל השיער השחור ותפחה על שכמו. הנער הסתובב והביט בלורן
. הנער שלח לעברה עיניים מתנשאות. "כן?" שאל בזלזול, עושה טובה בכלל שהוא מדבר איתה. לורן התעלמה מהזילזול הנשמע בקולו, והמשיכה שואלת, "אולי תוכל להסביר לי איך להגיע אל חדר האוכל? אני חדשה כאן" חייכה לעברו חיוך חושש. הנערים אשר סובבו אותו גיחכו. הנער הביט בלורן, והתקרב אליה מעט. "אני נראה לך הבן אדם המתאים לשאול אותו שאלה כזאת?" שאל אותה. "לא… את האמת שאני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, נראה לי אפילו את השם שלך אתה לא זוכר" חייכה אליו חיוך חושף שיניים לבנות ויישרות. הנער נראה מופתע מעט. הוא חייך אליה מעט, הפעם לא היה זה חיוך מתנשא, אלא חיוך מתרשם.
"ג'ייס" אמר והושיט את ידו אל עבר לורן. "לורן" לחצה את ידו וחייכה. "ועכשיו.. אם תסלח לי, כמובן, אני אלך לחפש מישהו שיוכל להסביר לי איפה חדר האוכל" חייכה חיוך שמטרתו לעצבן את ג'ייס, הסתובבה, והתחילה הולכת אל עבר חבורת נערות אשר ישבו על ספה .
"חח אחי, ייבשה אותך" צחק חברו הטוב של ג'ייס, ג'יימס. ג'ייס חייך לעצמו.
"לא עוד הרבה זמן, אני בסוף גם אותה אצליח להשכיב" חייך. "בוא נעשה התערבות" התחיל אומר ג'יימס, "אם אתה גורם לה להתאהב בך, אתה מקבל את קלואי." חייך ג'יימס. "אם אתה לא מצליח, אני מקבל את לורן" צחק. "יש לך חודש, מה אתה אומר, נתערב?" חייך ג'יימס חיוך מפתה.
"נתערב" אמר ג'ייס, והושיט את ידו. ג'יימס לחץ את ידו, ועל פניהם של ג'ייס וג'יימס נפרס חיוך.
"אתה הולך להפסיד.. כל כך להפסיד" אמר ג'ייס, ידיו שחררו את הבחורות, והוא התחיל הולך אל עבר חדר האוכל.
—–
לורן ישבה בחדר האוכל, מימינה קלואי ומשמאלה ליז. "ואז הוא אומר לי "אני אוהב אותך"!" אמרה קלואי ועיניה נצצו. "עוד פעם… על מי אנחנו מדברות?" שאלה לורן. "אוף לורן! את לא מקשיבה.. אנחנו מדברות על ברנדון החמוד מכיתה י'ב 2" אמרה קלואי. "אה.. כן.. ברנדון… 2"
מלמלה לורן, "כאילו שאני יודעת מי זה" לחשה לעצמה. "שמעתי את זה" אמרה קלואי.
לורן נאנחה, ואז נזכרה במה שרצתה לשאול אותן. "תגידו, מי זה ג'ייס?" שאלה והביטה בליז.
"ג'ייס, הילד הכי מקובל בתיכון, קיבלו אותו לפה רק בגלל שההורים שלו טחונים. סטוציונר ובוגד ברמות על," אמרה ליז, ואז נזכרה, "אה כן… ורוצה את קלואי נואשות. הם היו פעם חברים, אבל היא נפרדה ממנו בגלל שהיא תפסה אותו שוכב עם ג'סיקה, הזונה של השכבה" אמרה ליז. "הלוו! אני כאן, אתן יודעות…" אמרה קלואי וניפנפה בידיה לצדדים. "קצת קשה לפספס" חייכה לורן.
"וזה ג'ייס" אמרה ליז והצביעה אל עבר דלת חדר האוכל. הפעם הוא לא היה מוקף בפמליה שלו, אלא הפעם הוא היה לבד, רק הוא .
הוא החל מתקדם אל עבר השולחן שלהן, מביט בקלואי בעיניים מהופנטות.
קלואי נאנחה. ולורן הביטה בו וגיחכה לעצמה.