להיות מאוהבת זה דבר רע? פרק 30 (אני לא מאמינה!!!+ספיישל ממש ארוך!)

**נק' מבט מעיין**
הייתי מעולפת, אבל יכולתי עדיין לשמוע מה קורה מסבבי, והיה לי כאב ראש נוראי!
"מה קרה?!" שמעתי את ערן צועק וצעדים מתקרבים.
"לא יודע, הי אעלתה לפה, שאלתי אותה איפה היא הייתה, וזה היה ממש מוזר, היא אמרה לי את האמת! אחר כל שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אפילו לא הצליחה לגמור משפט והתעלפה לי בידיים!"
אוראל אמר.
"אוקיי, אני לא יודע מה לעשות עם זה, אבל צריך להתקשר לאמבולנס! ומהר!"
שמעתי את השיחה עם האמבולנס ואז הרגשתי שממפנים אותי.
הרגשתי דקירה ביד, והתחלתי להרגיש את הכאב ראש עובר, ואחרי כמה דקות חיברו לי מכונה שתזרים לי אוויר.
התחלתי לראות במטושטש ולאט לאט התעוררתי לגמרי, ראיתי את כולם יושבים מסביבי צופים בטלויזיה הקטנה שהייתה שם.
"מה קרה לי?" שאלתי וראיתי את כולם מסתכלים עליי בהפתעה. (כולם זה כולל שירז, אביה, עומר וגיא)
"אעאע היא התעוררה לפני הזמן!!" שירז צעקה והיא ואביה קפצו עליי, אחרי שחיבקתי את כולם,
שאלתי: "חחח אז.. מה אני עושה פה?" שאלתי.
"את… לא זוכרת?" אוראל אמר מבולבל.
"לא.. אחח…" אמרתי וחזר לי כאב הראש.
"כן, חכי הרופא אמר לתת לך את זה כשתתעוררי" דור אמר ונתן לי כדור.
"טוב אז כנראה היה איזה מישהו ששם לך איזשהו כדור בשוקו, ואת שתית אותו, אז אחרי משהו כמו חמש דקות אחר כך התעלפת" אוראל אמר.
"מה באמת?" שאלתי וכולם הנהנו.
"טוב בואו ניצן לה לנוח" אביה אמרה. וכולם קמו חוץ ממנה ומשירז.
"ומה איתכן?" עומר שאל.
"טוב תראה, מישהו צריך להשאר!" שירז אמרה.
"זה היה מתוכנן מראש, אני אומר לכם!" דור אמר וכולנו צחקנו.
"טוב אבל אם כבר כמתם אז אנחנו נשאר, ביוש!" אביה אמרה.
"חכי חכי" תומר אמר לה וכולם צחקו. הם הלכו ונשארנו שמה רק אני שירז ואביה.
"טוב אז כשנשארנו רק אנחנו אפשר לדבר, אז מה קורה איתך ועם עומר שירז?" אביה שאלה אותה ואני הנהנתי וחייכתי.
"אוקיי, אז יצאנו לדייט ראשון ודווקא הסתדר לא רע.. אז כאילו אנחנו אולי זוג עוד מעט"
היא אמרה וחיבקנו אותה.
"טוב אבל אני באמת עייפה וכואב לי הראש, אז לילה טוב" אמרתי והלכתי לישון.
קמתי וראיתי את אוראל יושב ליידי בחדר.
"חח אתם עושים החלפת משמרות?" אמרתי וצחקתי, הוא כ"כ נבהל שהוא נפל מהכסא לרצפה.
"חחח מה נבהלת ככה?"
"חח לא ציפיתי שתתעוררי עכשיו" הוא אמר ונשכב לידי במיטה, שיחקנו יניב, כן כן, אנחנו משועממים!
"יניב!" אוראל צעק והיה מבסוט מעצמו, חייכתי חיוך ממזרי ואמרתי "אסף!!!! הא הא אני ניצחתי!"
(מי שמכיר את המשחק מבין)
"חחח מעצבנת!!" אמר אחרי שהיינו במשחק העשרים.
"טוב אני לא יודעת מה איתך אבל אני מתה משיעמום, אתה יכול לבדוק מתי אני יוצאת?"
"כן" אמר והלך, חיכיתי שיחזור ובינתיים אכלתי לי איזה חטיף.
"אממ.. .אני לא יודע איך תגיבי, אבל את משתחררת בעוד שלושה ימים" הוא אמר את הסוף בלחש.
"מה?! למה?!?! מפגרים בני אלף!" צעקתי ואוראל התחיל לצחוק.
"מה מצחיק אותך?!" שאלת עצבנית.
"סתם בחיים לא חשבתי שתקללי ככה חחח" הוא אמר ונקרע מצחוק.
"תעשה טובה לעולם, סתום עכשיו" אמרתי והשענתי את הראש אחורה.
"מה אמרת לי?"
"מה ששמעת!"
"מעיין אני לא צוחק עוד פעם אחת כזאת שאת לא תשלטי בעצמך גם אני לא אשלוט בעצמי" הוא אמר באיום.
"טוב, אז אתה יכול בבקשה לסתום את הפה?! כואב לי הראש!" אמרתי כמעט בצעקה.
"ואו תגידי את במחזור?" קמתי בוואט אחת מהמיטה והתחלתי לרדוף אחריו.
"אתה יודע, לא צריך לשאול הכל!!!" אמרתי תוך כדי שהוא צוחק ובורח.
"אוראל, רגע, אני צריכה להתעלף שוב…" אמרתי והתחלתי להרגיש קוצר נשימה.
"אויי לא, חכי אני אקרא לדוקטור!" הוא רץ מהר ואחרי שתי שניות הגיע עם הדוקטור שהביא לי משאף.
"תגידו, אני לא אמרתי לכם לא להתעסק בפעילות גופנית שמאמצת הרבה את השרירים?!"
הוא שאל בעצבנות.
"אוקיי תיקח אותה חזרה לחדר היא בסדר" הוא אמר ואוראל לקח אותי לחדר, באמצע הדרך הרגשתי עייפות וגם תשישות אז נרדמתי או שהתעלפתי, זה היה ביחד כזה
"עכשיו את רואה למה את צריכה להשאר?"
"מעיין?" אוראל אמר וניענע אותי קצת, לא הצלחתי להתעורר.
כן, התעלפתי… "דוקטור!!!!" הוא קרא לו ושם אותי מהר במיטה.
"אויי לא… זה יותר חמור משחשבתי.." הוא אמר.
"מה קרה?!" אוראל שאל בלחץ.
"תביאו מכונת החייאה! מהר!!" הרגשתי שאני מתחילה להפסיק לנשום, למרות שאני ניסיתי, ניסיתי להזיז משהו בגופי, אבל לא הצלחתי.
"קדימה בואו מהר!" שמעתי חלק מהשיחה של אוראל עם מישהו, כנראה ערן.
"אל תלכי לי…" אוראל אמר והרגשתי שהוא נושק לשפתיי.
רציתי לומר לו שאני אוהבת אותו ואני בסדר, אבל זה היה נורא קשה והרגשתי שאם אני אעשה את זה, אז אני באמת עומדת ללכת.
הרגשתי מכשירים מחוברים לגופי, אך ברגע שחיברו אותם, הפסקתי להרגיש, לא ידעתי שנוגעים בי, לא ידעתי כלום… רק שמעתי… לא ראיתי, הרגשתי כמו מתה…
"לאא!!! אחותי!" שמעתי את אביה ושירז נכנסות מהר.
"נא לזוז" אמר הרופא.
התחלתי להרגיש יובש בכל מקום בגופי, הרגשתי שאני עומדת למות… התחלתי לראות אור לבן,
עד שברגע האחרון לפני שליבי החסיר פעימה לגמרי, הרגשתי שהדם זורם שוב בעורקיי.
'3.. 2… 1…' ספרתי במחשבתי ופקחתי עיניים.
"היא חיה!!!" האחות צהלה וקראה לכולם.
ראיתי את כולם עם פנים מופתעות ואת שירז ואביה עם דמעות בעיניים.
"כולם לצאת, אנחנו נסנן את החומר מהדם אחת ולתמיד!" האחות אמרה לכולם.
הם יצאו והרופאים הרדימו אותי.
אחרי כמה זמן שמעתי כמה קולות שנכנסים לחדר, ניסיתי לראות מי זה אבל ראיתי רק מטושטש.
"מעיין?"
"כן? מי זה?"
"את.. לא מזהה אותי?"
"אני רואה מטושטש.. מגיד לי מי אתה"
"זה עידן"
"אהה עידן.. אוף אני לא מצליחה לראות בבירור…"
"אל תתאמצי, אני אלך לרופא, אני כבר חוזר, אה, ושלחו אותי לפה הפעם כי כולם לא ישנו כל היום אז הם היו מאוד עייפים.."
"אהה אוקיי" הוא הלך ואז ראיתי עוד מישהו נכנס.
"מי אתה?"
"אני עידן" אמר הקול, אבל זה לא עידן…
"מה אמר הרופא?"
"הוא אמר שתישתי את הכדור הזה" הבחור אמר והגיש לי כדור.
עשיתי את עצמי שותה את הכדור, ואז עשיתי כאילו אני מתעלפת.
שמעתי את הבחור מוציא טלפון ואומר: "אדוני, היא מחוסלת"
"כל הכבוד, תחזור לניו יורק!" אמר הקול מהטלפון. חיקיתי שהוא ילך ושמרתי את הכדור.
עידן חזר ונתן לי את הכדור האמיתי וסיפרתי לו מה היה פה. אחרי שסיפרתי כבר הרגשתי יותר טוב וראיתי בבירור.
"תראי לי רגע את הכדור" הוא אמר, נתתי לו את הכדור והוא בחן אותו, אחרי כמה זמן אמר: "אוקיי, עם הכדור הזה את היית חוטפת אטרף מטורף ואז היית מתקפלת מכאבים ולבסוף היית יכולה למות"
"וואו, איך אתה יודע?!" אמרתי.
"תראי כשאת בחברה כזאת, את חייבת להכיר את כל סוגי הסמים הקיימים, ועכשיו טוב שעשית את עצמך מתה, אחרת הוא היה ממשיך להציק לך"
"אוקיי" אמרתי ושיחקנו רמי.
עבר הלילה ונרדמנו, כשהתעוררתי ראיתי את האחים שלי בחדר.
"מה קורה?" אמרתי.
"אנחנו בסדר, אבל מה איתך?" דור אמר.
"אני סבבה" בייתה שתיקה בחדר עד שאמרתי: "מה דעתכם שנצא לטיול?"
"איפה?" תומר שאל.
"בחוץ, משעמם לי!"
"חח בואי" ערן אמר ויצאנו, בדרך סיפרתי להם על הבחור ההוא.
"אוקיי, ככה הוא יפסיק לנסות להרוג אותך"
"למה רק אותי?" שאלתי אותם.
"כי הם רוצים להתנקם בנו, ויכאב לנו יותר אם את תמותי מאשר שאנחנו נמות…" ערן אמר.
"אהה, הבנתי.." אמרתי והמשכנו לטייל בחצר של הבית חולים.
"טוב אני הולך לקנות אוכל לכולנו, מה אתם רוצים? האוכל עליי" תומר דור אמר ושלף את הכרטיס אשראי של אבא.
"חחחח דפוק, זה של אבא, ואני רוצה פיצה… מי אוכל איתי?"
"אני אוכל איתך" תומר אמר
"גם אני, פשוט תזמין משפחתית לכולנו" ערן אמר.
"טוב סבבה" דור אמר ועמד ללכת.
"חכה תזמין שתי משפחתיות, במקרה שלנו אחת לא תספיק!" אמרתי לו והוא צחק.
"אנחנו לא עד כדי כך שמנים!" תומר אמר לי וצחקתי.
"זה לא מה שרואים מהצד…" אמרתי והם צחקו, דור חזר עם פיצה והתיישבנו על ספסל בחוץ,
היה כ"כ משעמם, שפשוט לקחנו מיני רמקול ושמנו שירים, עד שבאו להעיר לנו…
"תעזרו לי לצאת מפה!! הצילו!" אמרתי להם אחרי שהיתה דקה ארוכה של שיעמום.
"חחח תהיה ילדה טובה ותישארי פה עוד יומיים."
"הצילו!!!!" צרחתי וכולם הסתכלו עליי.
"סתמי תפה!" מישהו צעק לי מרחוק.
"מה זה?!" אמרתי לו.
"מה ששמעת כפרה!" הוא החזיר.
"וואי סתום! אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק!" אמרתי.
"ואו אפשר לחשוב!" הוא צעק, הוא כ"כ עיצבן אותי שהלכתי אליו ואמרתי לאחים שלי להישאר שם, ושאם אני אצטרך אותם אני אקרא להם.
בינתיים הלכתי אליו.
"פאק את כוסית" הוא אמר.
"וואלה ואתה ערס" החזרתי באותו הטון.
"יאללה את גם כן, אם לא היית כוסית הייתי מפרק אותך"
"פשש… נמושה שמרביץ לבנות" אמרתי ואז הוא הפך להיות ממש עצבני.
"תיזהרי ממני" הוא אמר.
"אני חושבת שאתה צריך להיזהר ממני!"
"חחח למה מה תעשי?! אני יותר חזק ממך, יותר גדול ממך והכל!" הוא אמר ואז שרקתי עם האצבעות ואחים שלי באו, איך שהם באו הוא כולו כזה התקפל.
"פעם הבאה, אל תתעסק עם מי שאתה לא מכיר" אמרתי ובאנו ללכת, אבל תומר נשאר.
"תומר?" אמרתי והוא אמר: "אתה לא אור דגשי?" הוא שאל.
"כן, איך ידעת?" הוא ענה. תומר חייך חיוך מבין.
"אהה, אתה הילד שנשאר כיתה…" הוא אמר, ואור התעצבן.
"כן" הוא אמר ביובש.
"מה, רק ככה אני זוכר אותך!" תומר אמר.
"אהה, טוב אז יאללה בלונדה וחברים שלה אני הולך, אם ניפגש אי פעם תגידו היי" אמר והלך.
"איזה ערס.." אמרתי והתחלנו ללכת לכיוון החדר.
"כן" תומר אמר.
חזרנו לחדר ונרדמתי במיטה של הבית חולים.