להיות מאוהבת זה דבר רע? פרק 18

התעוררתי בשעה רבע בבוקר כשצעקתי: 'לאאא!!!!' וסדרתי את הנשימה שלי, ובדיוק תומר נכנס בשקט ושאל בקול ישנוני :"מה קרה?"
"חלמתי חלום נוראי…." אמרתי והתחלתי לבכות. תומר התיישב על המיטה שלי ושאל: "תספרי מה היה החלום"
"אוקיי, חלמתי שאתה דור ערן ואוראל הלכתם ל… אתה יודע לאן…" הוא הנהן להסכמה
"אז, חלמתי שהלכתם, ואני הייתי בינתיים במחשב, ואיך שחזרתם, שאלתי אתכם 'איפה אוראל?'
ואתם לא אמרתם כלום ופשוט הסתכלתם לרצפה, ואז הגיע החלק שצעקתי…"
"אויי… איזה חלום… אבל רק שתדעי אנחנו עושים את זה רק פעם בחודש, כל פעם מישהו אחר מאיים עלינו."
הוא אמר והסביר לי.
"ובכל פעם מישהו… נהרג…?" שאלתי בקול חנוק.
"לא בכל פעם…"
"אוקיי…" אמרתי.
"עכשיו תחזרי לישון" הוא אמר בקול רך וכיסה אותי.
"טוב" ונתתי לעצמי להרגע ולישון. קמתי בערך בעשר בבוקר, עשיתי את אירגוני הבוקר, וירדתי למטה, לא היה שם אף אחד. טוב נו יכול להיות הם בחוץ… הסתכלתי דרך החלון ולא ראיתי אף אחד בחוץ. זה באמת מוזר.
איפה כולם?! רציתי ללכת לבדוק בוילות האחרות, אבל ראיתי פתק שתלויי על הדלת, היה רשום בו:
'נסיכה שלנו, אם את מתעוררת בבוקר, ואין אף אחד בבית, אל תצאי החוצה!
זה אומר שקרה משהו… תדאגי לנעול את כל הבית, אם דופקים בדלת, אל תפתחי!
כנראה שמשפחת גמבינו היו כאן… מתוקה, אל תלחצי, יש אקדחים באותם המקומות בחדרים של הבנים,
תקחי את זה ותלכי לכתובת: ****, **. אוהבים אותך יפה.'
התחלתי לבכות ועליתי להתלבש, הדלקתי את המחשב וחקרתי על המשפחה הזאת.
גיליתי שהם עבריינים מדרגה ראשונה, ויש להם חמישה ילדים, כולם בנים בני 19-27.
לקחתי את האקדחים מהחדרים, ארזתי לי תיק עם כמה בגדים, אוכל, מים, וכסף.
יצאתי לרחוב ועליתי על מונית והגעתי לכתובת הרשומה, זה היה הבית של בני דודים שלי!
דפקתי בדלת ודודה שלי הכניסה אותי.
"מעייני!"
"דודה מרי!"
"מה קורה איתך? למה באת לבד?" היא שאלה, התחלתי לספר לה הכל…
"אז בעצם הם כלואים עכשיו אצל משפחת גמבינו?" היא שאלה אחרי שסיפרתי לה.
"כן" עניתי ודמעה אחת זלגה מעיניי.
"אל תבכי מתוקה, אני יודעת למה היא שלחה אותך אלינו. עומרי!" היא צעקה לו שיבוא, הוא ראה אותי וקפצתי עליו.
"מה קורה, את פה לבד?" הוא שאל לא מבין, ואחרי שסיפרתי לו הוא הבין.
"אז מה עושים?" שאלתי.
"יש לך את האקדחים?" עומרי שאל.
"כן"
"אז מחר נגייס את השומרים שלכם, גם מהארץ ונצא מחרתיים לפעולה" עומרי אמר.
"טוב" אמרתי בקול חנוק. אכלנו ביחד ובסוף ישנתי אצלהם, כי פחדנו שיקרה משהו בבית.