להיות חברה של לוחם ביחידה מסווגת

אני אוהבת אותו
אני אוהבת להזדיין איתו
במיטה, כשהגוף השרירי שלו נצמד עליי והוא מכניס בי את הזרעים שלו, וכשאנחנו מתעוררים בבוקר אחרי לא אכפת לי לנשק את השפתיים הבושריות שלו, למרות הבל הפה הרגיל שיש בבוקר, הריח הזה אפילו מחרמן אותי עוד יותר, יש משהו בלישון איתו בלשכב איתו, בלגעת בו, בלהריח אותו, בלהרגיש אותו – את הגוף שלו.

הוא לוחם ביחידה מסווגת, אבל עילית כזו, כזו שרק אנשים איכותיים מתקבלים אלייה, כאלה עם שרירים אבל גם עם שכל אסטרטגי, ואל תבלבלו – שכל אסטרטגי לא מעיד על חוכמה. כאילו זה לא שהוא טיפש, הוא עשה 5 מתמטיקה ו-4 אנגלית, אבל באינטליגנציה רגשית הוא בקושי מקבל עובר, ככה זה איתי לפחות. אני לא יודעת מה הוא עושה בשאר הימים בהם הוא סוגר בבסיס עם חברים שלו, גם הם לוחמים, אין לי מושג האם גם שם האינטליגנציה הרגשית שלו רופפת כמו שהיא כשהוא איתי.

בלי לצאת שמאלנית או פציפיסטית מדי, כמה כבר אפשר לתת מקום לאינטליגנציה רגשית כשאתה עושה מבצעים חשאים ביעני אני יודעת איפה, לבנון או סוריה או אולי בכלל בגואטמלה. כשהם לוקחים אנשים בשבי, פורצים לבתים, מרביצים לאנשים, מסכנים את החיים שלהם, כשהוא מסכן את החיים שלו, את הגוף שלו, את הזין שלו – אני בספק אם יש מקום לרגש כשאתה מסכן את הזין שלך.

זה גם לא שהוא יכול לספר לי, הוא יכול לחזור לי בשישי בבוקר או ביום שני בשעה 2 בלילה, אני לא יודעת מה קורה איתו, אני לא יודעת איפה הוא היה או מה הוא עשה שעתיים לפני, יכול להיות שהוא היה שנייה מלהידקר ע"י מחבל או שהוא בכלל שיחק שש-בש בבסיס עם חברים שלו. וזה הורג אותי.
בטחון המדינה בטופ, כמובן, ואני מעריכה את מה שהוא עושה, גם אני בחיים לא אדע מה זה, אבל גאד מה עם הביטחון שלנו? של מערכת היחסים שלנו? האם זה לא חשוב כמו בטחון המדינה?

כןכן, אני יודעת אני חושבת עלינו יותר מדי, הרי אנחנו מדינה קטנה שנאבקת מאז שקמה על הישרדותה, אבל אי פעם שאלתם את עצמכם, מה שווה מדינה בטוחה אם האנשים בתוכה לא יכולים להרגיש בטוחים במערכת היחסים שלהם? שוב, אני לא מאשימה אף אחד.

כשהוא חוזר מהצבא, הוא מגיע אליי למיטה, בכל מצב, גשם או שמש, יום או לילה (קטן על לוחם שבטח בשגרה מתהלך בבוץ עם מטען של 20 קילו על הגב). הוא מיד מוריד את החולצה, כי יש משהו סקסי בךהזגיין עם המכנסיים של הצבא, הוא מוריד את החולצה וגורם לכל הבנים בעולם להשוויץ, להשוויץ בגוף הציורי שלו, בקוביות המעוצבות שלו, בחזה השרירי שלו, בפרצוף המושלם, בשיער הפרוע השטני שלו, ובעיקר משוויץ בגנים הטהורים שלו, גאד, הוא בר מזל.
ואנחנו עושים את זה, אני באמת לא חושבת שאוכל לתאר לכם פה על הנייר איך זה מרגיש, שום מילה או משפט לעולם לא יצליחו לתאר את התחושה המופלאה של הסקס הנהדר שיש לנו. זה כאילו לקחתם את הסם הכי טוב בעולם, אופוריה נצחית, את מודה לכל רצף האירועים בחיים שלך (הטובים והרעים) שהביאו אותך למצב שהדבר הזה שוכב איתך.

אבל אחרי שהשפעה של הסם מתפוגגת, אחרי שהוא מנגב את השפיך מהזין הארוך שלו, ואני מתנועעת על המיטה כדי להזרים את ילדיו הפוטנציאליים העתידיים לתוך האיברים שלי, לפעמים, הוא יושב על המיטה, מסתכל מהחלון שבחדר שלי, על קו האופק של תל אביב, רואה את כל הבניינים המוארים, כל האנשים שהולכים ומבלים ברחוב – הוא בטח חושב לעצמו שאף אחד מהם, כולל אני, לא יודע מה הוא עשה, או לא עשה, כדי שאותם אנשים ימשיכו לבלות וכדי שאותם בניינים ימשיכו להיות מוארים.

ואני לוקחת את ידי הקלה והעדינה, שמה אותה ברכות על שרירי הכתף האחורי שלו, "הכל בסדר?" אני שואלת מדי פעם, אבל זה לא יעזור. הלב שלו בטח כל-כך רוצה לעשות את הפעולה הכי לגיטמית שיש לנו, בני אדם, לעשות – לשתף. אני מרגישה שהוא רוצה, הוא רוצה לספר לי איפה הוא היה, מה קרה לו, אולי הוא עוד שנייה מת היום, אולי הוא הציל את העולם ואולי אפילו חבר טוב שלו נהרג היום.

אבל כשהלב בדרכו אל הפה, בגרון, מגיע מלמעלה המוח, עוצר אותו, ותוקע אותו בגרון, לא מאפשר לו להגיע לפה. והמוח, המוח יותר חזק לצערי, המוח מזכיר לו שאם זה יגיע לאוזניים הלא נכונות, בטחון המדינה יפגע, והוא יילך לכלא להרבה שנים. אבל המוח, או מה שהכניסו לו למוח, לא מבין שאני לא אספר, אין בכוונתי לספר, אני לא מעוניינת בזה, לא מעניין אותי לספר מה הוא עשה – הדבר היחיד שמעניין אותי זה שהוא יפרוק את זה איתי, בין 4 הקירות האלה ושם זה ישאר. שיספר מה קרה, גם אם לא את כל הסיפור, אבל שפתיו חתומות.

אני רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לנו טוב, שאחרי הסקס המעולה שלנו, הוא יסתכל על קו האופק של תל-אביב, יחייך, יבכה, יכעס או יצחק. אבל גאד, שרק יפתח את הפה.