לדעת לקבל אהבה

על פניו, הוא נראה עוד ערס טיפש שברגע שיצעקו "מכות" הוא ידלג לשם עם הרגליים הארוכות שלו ועם האיום שכביכול הוא מהווה.
בתכלס? מספיק מבט אחד בעיניים כדי לדעת שהוא לא באמת כזה.
והיא? היא הביטה. הביטה יותר מידי טוב. והבינה יותר מכל אחד שיכל איי פעם להבין.

הוא אומנם חייך את החיוך הזה שלו, מאוזן לאוזן,ולא הרפה כמעט אף פעם. הוא לעולם לא נשבר. יכול להיות שזה העישון שהשאיר אותו מחייך. יכול להיות שזה כי כבר לא היה לו כח לבכות.. ויכול להיות שזה בגלל שהוא בכלל לא ידע שגם לבכות זו אופציה.
היא הכירה את המבט הזה. את הצחוק המזלזל שלו בכל פעם שמישהו מתלונן על זה שקצת קשה לו. את החיוך העצוב שהוא חייך בכל פעם שהוא ראה ילדים שקטנים ממנו בחמש שנים עוברים בדיוק את אותה דרך שהוא עבר, או לפחות מנסים להראות שזו הדרך שהם עוברים.
היא הכירה אתה התחושה הזו שלו, שהוא אף פעם לא ביטא במילים. התחושה הזו שגורמת לך להרגיש שאתה עמיד לכל דבר מעכשיו, שאם עברת כל מה שעברת עד עכשיו אז כלום לא יכול לשבור אותך. ואז באה עוד מכה, ומורידה אותך שוב, מוסיפה עוד סדק למבט שלך, סדק כזה שרק אתה רואה על עצמך כשאתה מסתכל במראה.

על פניו, הוא נראה עוד ערס טיפש שברגע שיצעקו "מכות" הוא ידלג לשם עם הרגליים הארוכות שלו ועם האיום שכביכול הוא מהווה.
אבל היא? היא ידעה שהוא לא. היא התאהבה בילד שהוא ניסה להסתיר. היא התאהבה בכל חלק שבו גם כשהוא ניסה להרחיק אותה. היא התאהבה בכל חלק שבו גם שהזהירו אותה שהוא לא בשבילה, שהוא מזמן איבד את הלב. היא חשבה אז שגם היא כבר איבדה את הלב ואולי הם יוכלו למצוא אותו יחד.

היא התאהבה בילד הבוגר והעצמאי שהוא. אחד כזה שלא צריך אף אחד. שמסתדר גם לבד. שכלום בשבילו לא מהווה מכשול. שהחיים בשבילו זה משחק פוקר עם ניצחון מובטח. היא התאהבה בילד שלא היה צריך אהבה כדי לשרוד, בילד שלא פחד מהלבד.

ואז.. אז היא הבינה.
הוא אומנם לא צריך אהבה כדי לשרוד.
אבל אולי… אולי מרוב שהוא עצמאי כל כך,
הוא גם לא יודע לקבל אותה?