מישהו לאהוב ( לב שלא למד לאהוב ) – פרק 6

פרק 6 – אין כמו ריצה טובה.

נכנסתי לחדר ונשכבתי על הספה. השעה הייתה חמש אחר הצהריים, בחוץ היה חמים והייתי מותשת מן המסיבה, למרות שהיא הייתה אתמול וכבר עברה מזמן. לבסוף החלטתי לרענן את עצמי. הוצאתי מן הארון גופיית ספורט כחולה וטייץ צמוד שחור. נעלתי את נעליי הספורט הישנות שלי וירדתי למטה. לקחתי את הmp3 שלי ואת האוזניות ויצאתי מן הבית. נשמתי את האוויר הצח, תחבתי את האוזניות הלבנות והמבריקות לאוזניי, אספתי את שערי לקוקו גבוה והתחלתי לרוץ ריצה קלה לעבר הנחל הקרוב. נזכרתי שכשהגענו לשכונה וכולנו היינו דרוכים ומפוחדים אמא החליטה שכולנו הולכים לפיקניק ליד הנחל הנחמד שיש ליד השכונה החדשה. נזכרתי איך אביתר ואני השפרצנו אחד על השני מים ואמא ארגנה את האוכל. אבא היה עסוק בלדבר עם חבר שלו מן השכונה הקודמת על צעדיהם של האנשים שרודפים אחריו.
עיניי נצצו בתסכול. ניסיתי לנער את הזכרונות מן ראשי. שיניחו לי כבר. אלוהים, בבקשה!
עבר הרבה זמן מאז הריצה האחרונה שלי. בשכונה הייתי רצה כל הזמן, גם כי זה סיפק לי הנאה וגם כי רציתי לעשות כושר. מאז שהגענו לשכונה החדשה לא רציתי בכלל, כי לא רציתי להעלות זכרונות מן השכונה הקודמת.
המשכתי לרוץ, המחשבות נעלמו ופשוט נשמתי את האוויר הצח ורצתי.
אח, אין כמו ריצה טובה כדי להתרענן.
הגעתי לנחל. נשכבתי על הדשא והבטתי במים הזורמים. השמש צרבה לי קצת בעיניים אבל אל היה לי אכפת, היה לי טוב. עצמתי את עיניי והתמסרתי לשקט, עד שלפתע שמעתי לחשושים מאחורי, ואז קול של חבטה. כאב חד עבר לי בכל הגוף ואז נעצמו עיניי ושקעתי בתרדמה.

"היא מתעוררת." שמעתי לחשושים מעלי. ניסיתי לפתוח את עיניי, ולבסוף הצלחתי. שכבתי בתוך מיטה עם מצעים לבנים, לבושה בכותנת בית חולים כחולה, בתוך חדר לבן מוזר. לידי ישבה אישה כבת ארבעים, בעלת שער ערמוני ארוך שהיה אסוף בקוקו נמוך ועיניים חומות קטנות. היא הסתכלה עלי ברכות, עיניה שדרו עצב ורחמים.
"מי את?" מלמלתי בשאלה.
"אני דוקטור שרי. אני פה כדי לעזור לך." היא ענתה בקול שקט אבל בטוח.
"איפה אני? מה קרה לי? איך הגעתי לפה?" שאלתי שוב. אני צריכה תשובות, ואני הולכת להשיג אותם במהרה.
"את בבית החולים הירוש, בחיפה. נפגעת על ידי כמה מחבלים שהתכוננו לשים פצצה ליד נחל דבור, ואז הם ראו אותך ליד הנחל ופגעו בך. את ממש נס, ניצלת מן הפגיעה. אומנם תצטרכי ללכת עם התחבושת שיש לך כרגע על הכתף, ותשארי בבית החולים עוד כמה ימים." הדוקטור אמרה בקול רגוע. לא הבנתי איך היא יכולה להיות רגועה ושלווה.
"אח, כואב לי הראש…" מלמלתי. הראש בער לי, הרגשתי כאילו שהוא עולה באש. פלטתי עוד אנחת כאב וחזרתי להסתכל על הדוקטור.
"אה, כן, ויכאב לך כמה ימים הראש, את פשוט צריכה לקחת הפסקה ולנוח במקרים כאלו." הדוקטור המשיכה בקול הרגוע שלה, היא דברה כאילו כלום לא קרה וסתם נפלתי מן האופניים שלי וקבלתי שריטה ברגל.
"איך הגעתי לפה?" שאלתי שוב, כשנזכרתי שעוד לא קבלתי תשובה על שאלה זאת.
"נער כבן שבע עשרה הביא אותך לפה, הוא נראה נסער. הוא מסר אותך לאמבולנס וביקש מהם להישאר איתך, אבל הם לא הרשו לו. הצוות שהוביל אותך לבית החולים הודיע לי כשהם הביאו אותך אלי שהנער ההוא ביקש למסור לך שהוא מקווה שאת מרגישה טוב ושהוא מצטער על הטריק ההוא." משכה הדוקטור בכתפיה. פערתי את פי לרווחה.
"אוהד?…" מלמלתי בשאלה, למרות שידעתי שלדוקטור אין תשובות לשאלות שאני רוצה לשאול אותה.
"הוא לא מסר לנו את שמו, מצטערת. אבל הצוות כן אמר שהוא ממש דאג לך ושהוא נראה כמו החבר שלך." היא המשיכה למסור לי מידע.
"אין לי חבר. וגם אם היה לי, בחיים לא הייתי בוחרת להיות איתו." מלמלתי בכעס אחרי שנזכרתי בתעלול המטופש שהוא עשה לי.
"אבל הוא הציל אותך, חמודה." הדוקטור לחשה לי והסתכלה בי במבט מופתע. היא לא מבינה כלום, ואני גם לא מתכוונת להסביר לה.
"הוא באמת הציל אותי…. עושה לי תעלול מטופש ואז מציל אותי ממוות," נחרתי בבוז. "איזה מן בחור זה?"
"בחור שהבין שהוא עשה טעות. הרי הוא הצטער." הדוקטור כנראה רואה רק את העולם הוורד. או שהיא פשוט בן-אדם אופטימי ביותר.
"ממש הצטער. פחד להישאר ולראות את התגובה שלי כשאני מתעוררת." מלמלתי לעצמי, אבל הפעם בקול שלי לא היה כבר בוז. ידעתי שאני אומרת דברים לא נכונים, אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא בכלל לא הציל אותי ושהוא סתם בחור מטופש.
ולמה פתאום אני כל כך חשובה לו שהוא מציל אותי ככה?! אויש, אל תהיי טיפשה, נזפתי בעצמי. מי רואה אדם מעולף וכמעט מת ולא מנסה להציל אותו?!
אבל למה הוא רצה להישאר איתי? ואם הוא מוצא בי משהו שמוצא חן בעינייו, למה הוא עשה לי את התעלול ההוא? אוף. למה בכלל כל כך אכפת לי. העיקר שאני חיה, בריאה ושלמה. אבל עדיין צריכה להגיד תודה לאוהד.
איך אני יכולה לראות אותו אחרי כל זה? איך אני יכולה לבטוח בו שהוא לא יעשה לי עוד תעלול מטופש, ואז פתאום יתרכך?
אוף.
למה יש בכלל בנים בעולם הזה? בלעדיהם היה לי ולעוד הרבה בנות הרבה יותר טוב.