מישהו לאהוב – פרק 5
פרק 5 – אוהד או ליאור?!
לפני שאני ואופק הלכנו, נגשתי אל תום במהירות, כבר ידעתי מה אני הולכת לשאול.
"היי," הוא חייך לעברי.
"היי. תגיד, במסיבה היה מישהו שקראו לו ליאור? חבר שלך?" שאלתי אותו בביטחון.
הוא הביט אלי בבלבול.
"אין לי שום חבר בשם ליאור." הוא ענה ומשך בכתפיו. "למה את שואלת?"
אולי חלמתי את הכול?
"אה, סתם, פגשתי את הנער שעבד בבר והוא אמר שקוראים לו ליאור." ניסיתי להישמע אדישה.
תום התחיל לצחוק בקול גדול.
"מה כל כך מצחיק?" הפעם הייתה זאת אני שהביטה אליו בבלבול.
"השם של הנער שפגשת הוא אוהד, הוא בטח עבד עליך. אני מכיר אותו, זה מתאים לו." תום אמר והמשיך לצחוק. פערתי את פי מרב תדהמה. החוצפן הזה עבד עלי?!
"טוב, נתראה.." מהרתי לסובב את גבי לתום לפני שיבחין בסומק שהציף את לחיי.
"ביי." קרא תום מאחורי.
גם בבית הצחוק שלו המשיך להדהד לי בראש, והעלבון מילא את כולי.
איך הוא יכל, האוהד הזה?!
"אבישג מדון, זאת פעם שלישית השבוע שאת מאחרת." קולה הנוזף של יפעת קדם את פניי כשנכנסתי לכיתה.
"אני באמת מצטערת." מלמלתי בציניות, ולא שמתי לב למבט הנוקב שנעצה בי יפעת כשהתיישבתי במקומי, ליד אופק. הנחתי את תיקי בצד ונאנחתי בשקט. כל כך לא היה לי חשק ללמוד עכשיו.
"מה התירוץ של הנסיכה שלנו היום?" לחשה לי אופק.
"השעונים לא עשו את עבודתם." דיווחתי לה.
"הא, באמת? או שהרגליים סרבו לקום מן המיטה?" היא הביטה אלי בחשד.
"זה באמת משנה? העיקר הוא שאיחרתי ויפעת נראית כאילו היא עוד רגע מעיפה אותי מן הכיתה." נחרתי בבוז. אופק צחקקה בשקט.
"את משהו מיוחד, אבישג." היא נזפה או החמיאה לי.
"זאת הייתה אמורה להיות מחמאה?" שאלתי אותה.
"את בטוחה שאת רוצה שאני אענה?" היא שאלה באותו הטון.
"אופק ואבישג, אם לא תפסיקו לדבר עד סוף השיעור, אני אאלץ להפריד ביניכן." יפעת החזירה אותנו לשיעור. הבטתי אל אופק בדאגה. רק אותה אני מכירה פה, בכיתה ובתיכון עצמו.
מה אני אעשה עם גם היא כבר לא תהיה לי? ואולי אני בכלל צריכה להתרחק ממנה קצת?
אולי התקרבתי אליה יותר מדי? אבל אני פשוט לא מסוגלת. אני לא יודעת למה. הראש אומר לי לשמור מרחק, אבל הלב, שכנראה פתח פתאום אומץ, אומר לי להישאר.
החיים שלי לא היו מסובכים כל כך אם היה לי אבא אחר. לפעמים אני ממש שונאת אותו, בגלל מה שהוא גרם לכל המשפחה.
~~~~~~~~~~
"אנחנו חייבים לעזוב." הוא הודיע במהירות לכל המשפחה. נשמתי עמוק בתדהמה.
"מה?!" צעקתי בבלבול.
"למה?!" צעק אביתר בכעס.
"אבא שלכם מעורב בדברים לא ממש טובים, ואנחנו צריכים לעזוב." הרגיע אותנו אמא בקול הרך שלה. אבא שלח לעברה מבט כועס.
"יש לכם שעה להתארגן, ואנחנו נוסעים." הוא דיווח לנו, ואני רציתי להתעלף במקום, או שהאדמה תבלע אותי. שעה? להתארגן? ולאן נוסעים בדיוק? זה פשוט לא הגיוני.
קפאתי במקום. אבא ניסה לגרום לי ללכת להתארגן, אבל אני המשכתי לעמוד במקום. לבסוף שהוא איים להשאיר אותי לבד כאן הלכתי להתארגן בפחד ובבהלה. הבית היה עטוף דאגה ולחץ, אף אחד לא דיבר עם השני.
וידעתי שכנראה שמעכשיו לא נחזור להיות המשפחה שהיינו.
~~~~~~~~
"היום נתרגל את המשוואות של…למדתם את זה מזמן, ולכן אני סומכת עליכם שתדעו…" שמעתי את קולה של יפעת מעליי. הרמתי את מבטי, ולקח לי כמה שניות עד שהבנתי איפה אני.
"אבישג, למנהלת!" קראה יפעת בקול חמור והצביעה לעבר הדלת. השפלתי את מבטי והלכתי לכיוון הדלת. יצאתי מן הכיתה.
רק זה מה שחסר לי עכשיו, הרצאה שלמה של המנהלת.
תגובות (2)
תמשיכי דחוףףף
פרק מהמם תמשיכייייי אוהבת ❤️