מישהו לאהוב – פרק 4

פרק 4 – יאללה מסיבה!

"ויהיה ממש כיף, אני מבטיחה. כל הבנים הכי חתיכים יהיו שם ו… אבישג!"
"מה?"
"את בכלל מקשיבה לי?"
"אה… כן."
"שתפתי אותך בחיים שלי. אולי תשתפי אותי גם את בחייך?"
שתקתי. אני ואופק ישבנו על הדשא בבית הספר ודברנו. טוב, רק היא דברה. לא ידעתי מה לענות לה.
"אני לא יכולה, בנתיים." התחמקתי. אופק משכה בכתפיה וחזרה לדבר על המסיבה שעומדת להתקיים מחר.
"בקיצור, תום, החבר שלי, מארגן מסיבה מחר, והצעתי לו שאביא איתי אותך. הוא התלהב, והוסכם שאני אשאל אותך והוא ינסה לארגן את המסיבה הכי טובה במיוחד בשביל שתראי שהמסיבות הכי טובות מתקיימות בשכונה החדשה שלך. את תאהבי אותו, אני אומרת לך. ויהיו במסיבה כל מיני חתיכים, וחברים של תום, ויהיה כיף. אולי תפגשי מישהו, מי יודע." קרצה לי אופק. גיחכתי בשקט למשמע דבריה.
"אין לי חשק." משכתי בכתפיי.
"נו באמת, זה לא תירוץ. וחוץ מזה, שמעתי כבר את כל התירוצים שכל העולם ואישתו המציאו, אז עלי לא תצליחי לעבוד. תבואי, מה אכפת לך? את תהני, מילה שלי. ואני אהיה איתך, ואם תרצי נקח מונית ונחזור הביתה." היא לא וויתרה. אוקי, אמרתי. רק רציתי כבר לסיים את השיחה הזאת. היא הנהנה בשמחה ואמרה שתבוא אלי מחר לפני המסיבה כדי לארגן אותי ולוודא שאני לא אעשה בושות עם הבגדים שאבחר, ונפרדה ממני בחיוך. נאנחתי ושמחתי שבית הספר סוף סוף נגמר, לפחות להיום.
ולא היה לי אכפת שמחר אני הולכת למסיבה שלא ממש הסכמתי לבוא אליה.

למחרת בלילה נעמדתי מול הארון בשביל לבחור בגד לכבוד המסיבה.
בחוץ היה חם, אז העברתי את מבטי על השמלות הקצרות. באותו הרגע אופק נכנסה לחדר בלי לדפוק. לא היה לי אכפת בגלל שהייתי עסוקה בחיפוש בגדים.
"אולי זאת?" אופק הצביעה מאחורי על שמלת מיני אדומה עם עיטורים בשרוולים, אבל אני נענעתי בראשי. אין מצב.
"אני יודעת! זאת!" אופק משכה בתלהבות שמלה ארוכה לבנה עם סריג שחור מעל וחגורה שחורה.
"לא, זה טוו מצ'." התנגדתי בתוקף.
"אוקי, עכשיו אין מצב שאת אומרת לא." מלמלה אופק והציגה לי חולצת בטן צמודה קצרה בצבע תכלת, וחצאית בצבע שמנת ארוכה. חייכתי, ולא הבנתי מאיפה יש לי פתאום את כל השמלות החגיגיות האלו.
מדדתי את התלבושת שאופק הביאה, וחייכתי אל המראה חיוך טיפשי. זה היה מושלם, כמו מהאגדות. פס מן הבטן שלי היה חשוף, והעובדה שאני רזה הייתה גלויה לעין. החצאית הייתה מדהימה וצבע התכלת של החולצה הצמודה התאים לתלתלים הזהובים שלי.
"מושלם! את נראית מדהים!" החמיאה לי אופק בתלהבות.
"בואי לא נגזים. זה יפה, אבל אני לא מלכת העולם. בואי, אנחנו צריכות ללכת." לחשתי לה בחגיגיות ולקחתי את התיק בצבע שמנת שלי ( שהתאים לחליפה באופן מפתיע ) שבו היו מונחים הטלפון שלי, ארנק ומפתחות לבית. רק עכשיו שמתי לב ללבושה של אופק. היא לבשה שמלה ארוכה צהבהבה עם מחשוף בגב ועיטורים כתומים בקצוות למטה שהלמה אותה, ונראתה חיננית ומתוקה. מתאים לה, חשבתי.
"השמלה שלך הרבה יותר מדהימה, בגלל שהיא הולמת אותך כל כך." הרגשתי צורך עז להחמיא לה. היא חייכה במבוכה ואני אמרתי שבאמת מגיע לה. ירדנו למטה ולקחנו מונית לבית של תום. יאללה מסיבה!

הגענו לבית. בית גדול, שתי קומות, מרוחב מאד. חצר גדולה, שולחנות ענקיים מפוזרים בה. כשנכנסנו דרך השאר אל תוך החצר הגדולה, לא היה אפשר שלא להבחין במיליוני האנשים שרקדו על הדשא וברחבה שנחה ליד. מרחוק ראיתי את הדלתות האחוריות של הבית פתוחות, מה שאומר שגם בתוך הבית רוקדים. חייכתי. באמת נראה שתום השקיע. ואולי זה סתם בגלל שיש לו בית ענקי.
אופק ואני פלסנו את דרכנו לעבר הדלתות האחוריות של הבית, ונכנסנו לתוך הבית. צדקתי. על התקרה הסתובב לו כדור דיסקו גדול, והמון אנשים רקדו בסלון, שהיה ריק מחפצים ומרהיטים. אפילו בר היה, למרות שהוא נראה די מאולתר. בית יפה ומפואר, רשמתי לעצמי. קינאתי בתום שיש לו בית כזה. בטח גם החיים שלו מושלמים אם יש לו בית כזה.
לפתע התקרב אלינו נער כבן גילנו, בעל שער שחור ועיניים ירוקות גדולות. אופק נופפה אליו והוא חייך.
"היי. אני מניח שאת אבישג. נעים להכיר." הוא לחץ את ידי וחייך. אחרי זה הוא נשק לאופק נשיקה חטופה ונעלם שוב אל תוך הבית. אופק נאנחה בשקט, חושבת שאני לא שומעת, אבל אני שמעתי. נראה לי שהיא מאד הייתה רוצה זמן לבד ביחד עם חבר שלה.
"לכי אחריו, אני אשאר פה בנתיים. אני יכולה להסתדר לבד." לחשתי לה וחייכתי חיוך מאולץ.
"תודה, אבל לא. הוא במילא עסוק עכשיו, זה לא יעזור. בואי נלך לרקוד!" היא שינתה נושא וסחבה אותי אל רחבת הריקודים. היא מלמלה שזה השיר שהיא הכי אוהבת והתחילה לרקוד ולהתנענע עם הקצב. נשארתי לבד. לא רציתי לרקוד, אז החלטתי ללכת לבר. נכנסתי אל תוך הבית והתיישבתי על אחד מן כיסאות הבר. השפלתי את מבטי והתחלתי לחלום.
"את רוצה משהו, ילדונת?" שאל אותי קול מלמעלה. הרמתי את מבטי בבהלה. נער בעל שער שטני פרוע ועיניים חומות חלומיות הביט אלי בשעשוע. כנראה שהוא הברמן פה. בטח אחד מן החברים של תום. מעצבן. אבל חתיך, ממש חתיך.
"כן. שתפסיק להציק לי." המשכתי לשחק במשחק.
"את לא נראית כמו אחת שרוצה את זה." הוא חייך אלי. אויש, איזה חיוך אלוהי.
אבל מעצבן.
"יקרציה, תן לישון ולך תציק למישהו אחר! בחרת במישהי הלא נכונה להתעסק איתה." אמרתי בחצי חיוך.
"אני דווקא לא מסכים איתך, ילדונת. אני מציק רק לאלו שנראות מעניינות." הוא קרץ לי.
"דביל.." סיננתי.
"מתי בדיוק את תודי שאת סתם משחקת אותה קשה להשגה?" הוא שאל בלגלוג.
"מתי בדיוק תבקש את המספר שלי ותסתלק מפה?" שאלתי אותו באותו הטון.
"הופה, מישהי פה תפסה גובה!" הוא מחא כפיים בהתרגשות מזויפת.
גיחכתי.
"אויש, אין בת שלא יכולה לעמוד בקסם האישי שלי." הוא התגאה.
"מולך עומדת ההוכחה שאתה טועה." החזרתי לו.
"איפה? אני לא רואה אותה." הוא הסתכל מאחורי.
"באמת שאתה חתיכת דביל." סיננתי.
"דביל מושך." הוא תיקן והביט בי במבט רציני ביותר.
נשכתי את שפתיי כדי לא לצחוק. שהוכיח לשחצן הזה כמה הוא צודק? NO WAY !!
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"מה זה קשור?" גיחכתי.
"זאת התשובה שלך?" הוא התעלם.
"אבישג." נאנחתי. הוא חייך.
"שם של מכוערות." לא ציפית ממנו לתגובה שונה מזאת, לכן לא הייתי מופתעת. מדהים כמה שבנים יכולים להיות דבילים. ואם זאת, אני רק נמשכת אליהם יותר כל עוד הם יותר דבילים.
"תודה?" גיחכתי שוב ושאפתי אוויר. "אתה מתיש אותי, ידעת?"
"לא, זה משהו שלא ידעתי, פרופסור." הוא החזיר באותו הטון.
"טוב, נמאס לי ממך, אז אם אתה רוצה עוד משהו תגיד עכשיו." הודעתי לו בטון חגיגי.
"אין לי." הוא משך בכתפיו בחיוך. סובבתי אליו את גבי, ירדתי מן כיסא הבר והתחלתי לצעוד לעבר החצר.
"מה עם המשקה שלך?" צעק קול מאחוריי. הסתובבתי. לא הוא שוב.
נאנחתי וחזרתי אל הבר. לקחתי את המשקה שלי והסתובבתי שוב.
"דרך הגב, אני ליאור, שיהיה לך ת'שם ברגע שאת שואלת את תום מי זה היה הברמן החתיך הזה…" שמעתי אותו קורא מאחוריי. הסתובבתי, גילגלתי את עיניי, ויצאתי אל החצר.
נער דביל.
שלא יצא לי מהראש כל הערב.