מישהו לאהוב – פרק 1

פרק 1 – אין מצב שזה קורה לי

"אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו, אדון שוקו אחר…" זמזמתי לעצמי בעוד אני מוזגת את המים הרותחים לכוס עם השוקולית. הבית החדש לא כזה נורא. יש לי חדר קצת יותר גדול, למרות שהמיטת נוער החדשה נראית כאילו הכניסו אותה עשרים אלף פעם 'בטעות' לכביסה. אביתר די מבואס. למה? כי הוא הלך שלשום להיפרד מן החברים שלו, והם עשו לכבודו מסיבה, והוא ממש מתגעגע אליהם עכשיו… ככה זה כשאתה רוכש חברים כל פעם מחדש. אביתר תמיד עומד על שלו ואומר שאם הוא יחסום את הדרך ללב שלו כמוני, הוא יקבל לב אבן ולא יכול לשנות את זה יותר לעולם. הוא אומר שהמעברים שינו אותי, שהפכתי לאדם מסתגר. אבל אלו רק שטויות. אני בטוחה.
"מישהי מאושרת היום, הא?" אביתר נעמד מאחורי. אני מושכת בכתפיי באדישות, אבל בפנים אני מודה שאני טיפ טיפה מתרגשת, כי היום אני מתחילה את הלימודים. אני אפילו לא יודעת למה אני כל כך מתרגשת. הרי ברור שלא הולך לקרות שום דבר מיוחד. אני לא אתחבר עם אף אחד, יהיה לי ממש משעמם וזהו. ובכל זאת. בית ספר חדש. בפעם השלישית.
מזגתי את החלב המוקצף לכוס והתיישבתי ליד שולחן האוכל. אביתר עלה להתלבש, אני עדיין הייתי לבושה בפיג'מה. הוא מתחיל צבא, ואני ממש מרחמת עליו. אני לא רוצה לחשוב אפילו איך הוא אמור להסתדר. כנראה שאבא יאלץ לבחור בשנה הבאה מקום מספיק קרוב לפה, כדי שאביתר עדיין יוכל לשרת באותו המקום. הרי הוא לא יכול לעבור כל פעם! זה מטורף! הוא באמת מסכן.
אני לא ממהרת, כי אני לא כמו אביתר שצריך לצאת מאד מוקדם לצבא, וחוזר רק בסופי השבוע. אני צריכה להגיע לתיכון ( כן, אני מתחילה תיכון. ) בשמונה וחצי. ועכשיו רק שבע. התעוררתי היום מוקדם רק בגלל שזה היום הראשון, בדרך כלל אני קמה הרבה יותר מאוחר וזה רק בגלל שאו אמא או אבא או אביתר דואגים להעיר אותי בטלטולים ( זאת השיטה היחידה שבאמת עובדת עלי… ).
וחוץ מזה – כל ההתארגנות שלי לוקחת רק חצי שעה בערך, אז אין לי לאן למהר. שמתי את הכוס במדיח ונגשתי להתארגן. שמתי ג'ינס לבן קצר, חולצת בטן אדומה שכתוב עליה "Dreams come true" ונעלי נייק שחורות. הבטתי במראה. מכוערת כמו תמיד.
"יצאתי!" צעקתי מן המדרגות, מקווה שההורים שמעו אותי. יצאתי וסגרתי מאחורי בזהירות את הדלת. ממה שהבנתי כדי להגיע לתיכון החדש שלי אני צריכה ללכת לתחנת האוטובוס שנמצאת ברחוב שלידנו, לקחת את אוטובוס מספר 446, לרדת בתחנה שליד תיכון גלבוע, להכנס לתיכון ואז למצוא את כיתה י'2. לא נשמע כזה קשה, אם אתה יודע לאן אתה צריך להגיע ואיפה זה נמצא.
איחלתי לעצמי בהצלחה בלב וצעדתי לעבר התחנה שברחוב שלידנו. עד פה עבר בשלום. שמתי אוזניות, התיישבתי על ספסל המתכת שהיה בתוך התחנה והתחלתי לחכות לאוטובוס 446. לאט לאט שקעתי במחשבות, עצמתי את עיניי והתמכרתי למוזיקה, לרוגע. לפתע פקחתי את עיניי בבהלה. נזכרתי שאני צריכה לחכות לאוטובוס. הסתכלתי בשעון. השעה הייתה שמונה ורבע. האוטובוס היה אמור להגיע בשמונה וחמישה. שיט! פספסתי את האוטובוס! הסתכלתי בדאגה בלוח של האוטובוסים. בעוד רבע שעה יגיע עוד אוטובוס של 446. בעוד רבע שעה מתחיל התיכון! אוי לא, מלמלתי לעצמי. אין מצב. פשוט אין מצב. אני אאחר, זה ברור. ניסיתי להרגיע את עצמי ללא הצלחה. התיישבתי והסתכלתי על המכוניות העוברות, מחכה בחוסר סבלנות לאוטובוס 446, שאולי יצליח להושיע אותי מן האיחור.
אין מצב שזה קורה לי.