לב שבור

נכון אתם רגילים שכשלמישהו נשבר הלב, בסיפורים יש גשם, או שזה במקום מיוחד, או, או, או שזו בגידה?! או, שהשובר לבבות ( סליחה בנים, אני ספציפית לא שוברת לבבות!) מנשק אותה, כי אוהב אותה, אבל הוא עוזב אותה ( שובר לה ת'לב!) כי הוא " חייב…."
קשה לי לתאר את זה שזה קורה באמת. מניסיון :)
מצחיק לא? שכול הספרים והסרים לקחו סיטואציות רגילות, טוב תלוי למי, ו….. הפכו את זה על פיו!\
זה אמור להיות פשוט. אסמס, או… משפט שכוונתו לא מובנת למשל:
" רוצה שנהיה רק ידידים?" בלי כמעט להשמיע את הרק.
ורק אחרי זמן מה מגיע אלייך ההבנה שזה נגמר.
ואז השלב הבא: אהבת אותו\ה? אתה בוכה.
אם לא, אז לא מזיז לך.
אבל שברון לב הוא לא רק מיזה שהוא הית\ה חבר\ה שלך או לא!
את\ה אוהב מישהו.
זה לא חדש לאף אחד.
נכון?
ואז המישהו הזה עוזב את הכיתה. זה כמו הצהרה בשבילך " אני לא אוהב אותך יותר"
או שהמישהו הזה מוצא לו חבר\ה. ואת\ה מגיעים למצב שבו " פאק! זהו. לא יקרה שהוא יואהב אותי!"
ואני מסכימה…..
ולכול אחד מותר לאהוב. ולכול אחד יש מאהבים. אני בטוחה :)
מה שמצחיק,, שכול אחד הוא במצב שונה.
אחת עם חבר שאוהב אותה והיא אוהבת אותו. אבל חברה שלה מאוהבת בחבר שלה.
או ש….. אחד מאוהבת במישהו שעזב את הכיתה.
או שאחד יש לו חברה שהוא חבר שלה בשביל התואר, ולא באמת אוהב אותה.
וכול אלו מובילים לשברון לב.
זה רע לאנשים מסויימים. אבל תבינו. מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. אני בטוחה שאף אחד מאיתנו לא ימות מכזה דבר.
זה רק יעזור.
ולמה החלטתי לדבר על זה? לפרסם על ז משהו? כי קרה לחברה שלי משהו מאוד לא נעים. שקשור לזה. אהא, שברו לא את הלב. והיא מאוד רגישה חמודה.
וגם לי קשה עם זה.
אז חשבתי, סיפור יכול לעזור :)
ואחרי המידע הזה, מגיע סיפור, הפעם, עם כול הגשם והסצנות בסרטים והספרים. עם מנגינת כינור מתנגן ברקע!
* * *
" אני לא יכולה ככה יותר!" חשבתי לעצמי.
ישנו בבית הקפה " האלף הרותח".
מה?! גם לנו, היצורים הקסומים, הקוסמים לכם בטהורתם, מגיע לאהוב! אנחנו לא עד כדאי כך טהורים! כנראה.
אלינור, החבר שלה, הסתכל לכול מקום בבית הקפה, מהכוסות משקה, עד לתחת של המלצרית.
והכול במבט מאוד מחשיד.
" אתה מקשיב בכלל אל?!" משכתי באוזנו.
" כן, כן…." מלמל. לא יכולתי לסבול את זה יותר.
יצאתי מבית הקפה, חצי בוכה. ככה הסתכם כול דייט שלנו.
הוא יצא בריצה אחרי.
" בטח הוא רוצה את הכסף" נחרתי נחרת בוז, ורצתי מהר יותר, השלולית מהגשם שירד מלפני חמש דקות איכזבה אותי.
"שונאת אותך" אמרתי, וקמתי, הפעם רטובה מהשלולית ומהמדרכה החלקה, והתחלתי לרוץ מרתון, ראיתי אותו מגחך.
"די כבר, חאלס ילד! תחזור למלצרית שלך!" צרחתי, הגשם שוב התחיל.
ראיתי שהוא נעלב.
" אני מצטער!" צרח. והתחיל לרוץ כאילו רוצה מאחוריו צי'טה שרוצה לנגוס בישבן שלו.
" באמת?" התפלאתי, ועצרתי במקום. הוא הגיע אליי, וחיבק אותי.
" באמת?" הדמעות עלו בעייני.
" כן…." אמר. ונישק את שיערי.
" ואני חשבתי…."
" את כול הזמן חושבת את זה" זיק של שובבות הבזיק בעייניו החומות.
"די" דחפתי אותו לשלולית אחרת.
הוא צחק.
אני צחקתי.
סיפור אהבה מושלם.
אני שונאת אותו.