~ לברוח מן העבר~ פרק 1 חלק ב'

לאחר שהמנהלת דבורה נתנה לי את לוח זמני השיעורים ומפתח ללוקר, הודיתי לה ויצאתי החוצה מהמשרד אל השיעור הראשון, מקווה שלא פספסתי המון ממנו.
התהלכתי במסדרון מנסה למצוא את כיתת ביולוגיה, לפי איך שכתוב בדף הוא אמור להיות בקצה של המסדרון בדלת לפני האחרונה.
אחרי כמה שניות מצאתי את עצמי עומדת מול דלת כחולה עם שלט ובו כתוב " כיתת ביולוגיה-גברת איינט", לא בזבזתי עוד שנייה בחוץ ונכנסתי אל הכיתה.
" סליחה, אפשר לעזור לך?" שאלה המורה ברגע שהבחינה בי וכול שאר התלמידים שלפני שנייה היו עסוקים בלהעתיק מהלוח, הביטו היישר אליי והרגשתי טיפה נבוכה, אף פעם לא אהבתי למשוך צומת לב, להרגיש שכולם עוקבים אחרי כל תנועה שאתה עושה, יש אנשים שהיו רוצים שכולם תמיד יבחינו בהם ויראו רק אותם לכן הייתי מציעה להם להיות שחקנים למה עולם הפרסום מלא ברכילויות על כל צעד וצעד של כל שחקן.
" כן, אני מצטערת שאיחרתי אבל זה היום הראשון שלי פה" הסברתי בזמן ששיחקתי בשיערי השחור הארוך והחלק בידי הימנית במבוכה והיא נעצה מבט מופתע ולאחר מכן חייכה והנידה בראשה.
" הו, כן כמובן את…אמנדה פוקס? כן, כן, המנהלת אמרה שתבואי היום, טוב לדעת שהצלחת למצוא את הכיתה ולהצטרף אלינו הבוקר" בירכה אותי בקול ברוך ומעט בלבול נשמע.
" אה, המנהלת הזכירה לי להביא לך…חכי שנייה" מלמלה בזמן שחיטטה בתיק העור שלה והוציאה עוד דף.
אני צריכה לעשות מבחן עכשיו? יופי זה מה שחסר לי…
" בדף הזה רשום את ספרי הלימוד של כל השיעורים והם מחכים לך בספרייה, אז תלכי בהפסקה" אמרה והגישה לי את הדף שבמהירות עברתי עליו עם עיניי, המון ספרים יחסית לשנה אחרונה.
" תודה" הודיתי לה ומבטה הופנה חזרה אל שאר הכיתה.
" למי יש מקום פנוי…?" מלמלה המורה ונערה אחת עם שיער בלונדיני ארוך וחלק עם עיניים כחולות הרימה את ידה באוויר מסוף התור האמצעי.
" היא יכולה לשבת כאן גברת איינט" קראה הנערה וחייכה אליי .
" הו! מצוין! אמנדה את תהיי השותפה של הלן למשך הסמסטר הזה" אמרה וסימנה לי לשבת.
עברתי בין השולחנות וכל העיניים צפו בי אך רק זוג עיניים כחולות ומוכרות גרמו לגופי לבעור.
אני לא מאמינה שהחמור הזה לומד איתי באותו שיעור.
אין לי בעיה לסבול את כל שאר המבטים המסוקרנים אבל הוא? הדרך שבה הוא מבט בי שולח גרם חשמלי לגופי.
במהירות הסרתי את עיניי ממנו והתרכזתי בהלן הנערה שחיכתה לי מחייכת ומסמנת לי לבוא.
" היי! אני הלן גרייס, ברוכה הבאה" בירכה אותי ברגע שנעצרתי והתיישבתי לידה.
" היי, אמנדה" בירכתי חזרה בשקט ושלחתי לה חיוך קצר.
" אז מתי עברת לניו יורק?" שאלה והבטתי בה ועיניה הביעו סקרנות.
" לפני חודש" עניתי בקצרה והיא הנידה בראש, ידעתי שעכשיו יהיה לי לענות על רשימת השאלות שלה שהיא בונה לעצמה בראש וזה גרם לי לגלגל את עיניי.
" עוד משהו?" הוספתי בקרירות והיא נראתה עכשיו יותר מרוחקת, כאילו התגובה שלי נראתה לה כמו שלט עצור ענק.
" לא, מצטערת פשוט כל התלמידים שמעו עלייך, על התלמידה החדשה שמגיעה וזה היה די מפתיע שהגעת דווקא בשנה האחרונה, מה לא יכולת לחכות עוד שנה בבית ספר הקודם?" שאלה אך מיד התחרטה שהבחינה מה היא אמרה.
" לא..לא התכוונתי ככה…"
" זה בסדר…" קטעתי אותה בזמן שצחוק חלש נפלט מפי והיא חייכה ברוגע.
" אז מה רצית לשאול?" שאלתי לבסוף.
" למה עברת?" שאלה וגופי קפא לשנייה…
" בנות, בשיעורים לומדים ובהפסקות מדברים" העירה המורה לי ולהלן ואני חייב להודות לה על כך, לא רציתי לשתף אותה, אנחנו בכלל לא חברות עדיין וגם כי עיניים כחולות היה שולחן לידינו ולא הייתי רוצה שישמע או שהאחרים ידעו.
" מה את אומרת" התחצפה הלן וכיסיתי את פי להסתיר את החיוך על פני.
" גברת הלן, תצאי או שתשמרי על הפה שלך" העירה המורה בטון יותר גבוה והביטה בנו במבט קודר או יותר נכון בהלן אבל זה נראה כאילו היא רגילה לשטויות שלה.

ברגע שצלצול הפעמון צלצל אספתי במהירות את דבריי אל תוך תיק הלימוד ויצאתי מהכיתה אל עבר הספרייה למרות ששמעתי את הלן קוראת בשמי מספר פעמים.

" סליחה, באתי לקחת את ספרי הלימוד שלי לכיתה יב' " ניגשתי לספרנית ברגע שנכנסתי לספרייה הגדולה ומלאת הספרים עם שולחנות דולים שמסביבם ישבו קבוצות ילדים שקראו או כתבו עבודה.
" אמנדה פוקס נכון?" שאלה הספרנית והנדתי בראשי בחיוב והיא הלכה אל תוך המחסן והוציאה משם כמות ספרים והניחה אותם על הדלפק מולי.
" תודה רבה" אמרתי ויצאתי מהספריים עם הספרים אל הלוקר בכדי שלא אצטרך לסחוב אותם עוד שנייה נוספת, מקווה לשרוד מבלי להפיל אותם אך התקווה שלי נפלה למטה יחד עם רוב הספרים שהחזקתי בידי.
" שיט" מלמלתי בתסכול והתכופפתי על ברכיי בכדי להרים אותם.
" צריכה ערה?" קול גברי נשמע לפתע והרמתי את ראשי להביט בעיניים חומות כדבש ושיער בלונדיני קצר מסורק לצד יחד עם פנים חיוורות אך עדינות ויפות.
"לא הספקתי לענות והוא התכופף לעזרתי וסחב בעצמו את הספרים.
" אתה לא…"
" אין בעד מה, עכשיו בואי נמצא את הלוקר שלך" אמר עדיין מחייך, למה הוא עדיין מחייך?
" אני אסתדר באמת" התעקשתי וניסיתי לקחת ממנו את הספרים אך הוא העביר אותם לצד השני כדי שאני לא אקח.
" אל תהיי עקשנית ילדה חדשה ובואי תני לי לעזור לך" אמר ומבלי לתת לי לענות הוא כבר המשיך ללכת ואני עקבתי אחריו עם פנים לא מרוצות.
למה הוא כול כך מתעקש? בטח הוא עוזר ככה לכול הבנות, הוא נראה הטיפוס של מגנט הבנות.
" המספר לוקר שלי הוא 96" עניתי והוא חיפש עם עיניו את המספר ואז לקח ממני את שאר הספרים והגיש את ידו פרוסה לקבלת המפתח, שחצן, גלגלתי את עיניי ונתתי לו אותו.
" עוד משהו?" הוא עלה לי כבר על העצבים אז החלטתי להודות לו ולנפנף אותו מיד אחר כך.
אני לא מתכוונת עכשיו לגרור את עצמי אחריו ולבקש עזרה כמו ילדה אבודה בגן חיות…טוב אולי כן הייתי בסוג של גן חיות.

אפשר לומר.

" תודה, אבל אני אסתדר לבד מעכשיו" עניתי מנסה לשמור על קור רוח.
הוא עדיין מחייך!
" לא בואי, את בטח רעבה, אני אקח אותך לקפיטריה" הציע מחדש, לא מרפה.
" אני אסתדר!" רטנתי בעצבנות שקטה.
" טוב אבל אם את צריכה אותי…אני פה בשבילך נסיכה, תזכרי, אסי" אני בטוחה שלא אצטרך אותו שוב, טוב אבל לפחות עכשיו אני יודעת מה שמו.
" בסדר" אמרתי והלכתי מבלי להציג את עצמי חזרה.
אחרי ההתקלות הבלתי מוסברת עם אסי הלכתי אל הקפיטריה שאותה לא היה אפשר לפספס וקניתי לעצמי כריך עם כמה ירקות בתוכו ומיץ תפוזים סחוט טרי.
למזלי לא נתקלתי בשום מקרה מוזר עם אחד התלמידים אלא רק מבטים נשלחו אך כבר אפשר לומר שלא שמתי על זה ורק התעסקתי בלאכול ולסיים.
לאחר שסיימתי לאכול אספתי את האוכל וזרקתי אותו לאפה ועשיתי את דרכי אל שירותי הבנות לקחת את כדור ההרגעה שביקשה ממני סבתא.

נכנסתי במהירות אל השירותים והוצאתי את הכדור ואת בקבוק המים והתכוונתי לבלוע אותו אבל…
" לא! את משוגעת!? אני מבינה שאת חדשה אבל אל תיקחי סמים! משהו קרה?!" נכנסה לפתע הלן וצעקה עליי בשאלות.
" מה? מה את עושה פה?" שאלתי מבולבלת.
" עקבתי אחרייך כי ראיתי שמשהו עובר עלייך ואז הגעתי לפה ואני ורואה אותך…" היא עצרה להתנשף.
" לוקחת סמים? ואי אם זה המסקנה שאת ישר לוקחת מלראות בנאדם לוקח כדור אז המצב חמור יותר ממה שחשבתי" אמרתי מגלגלת את עיניי מרוב הטיפשות.
" אז מה זה?" שאלה והצביע על הכדור.
" כדור הרגעה" עניתי והיא הרימה גבה.
" את לחוצה? ממה?" שאלה
" אלוהים כמה שאלות…" מלמלתי יותר לעצמי ונאנחתי.
" סתם לחץ של התחלה חדשה" שיקרתי והיא נאנחה ונרגעה.
" אה" ענתה לבסוף ואני התעלמתי ולקחתי את הכדור ובלעתי אותו יחד עם המים.
" כן.." עניתי כשסגרתי את הפקק והסתובבתי חזרה אליה.
" אני מצטערת שאני ככה עוקבת אחרייך אבל חשבתי שמשהו קרה וכי את גם מאוד מסתורית כמו העיניים שלך" ענתה והבטתי בה בבלבול.
" יש בעיה לגבי העיניים שלי שאני צריכה להיות מודעת אליו?" שאלתי והיא הביטה בי כאילו ראתה רוח.
" את שמה עדשות?" שאלה וגיחכתי למשמע השאלה.
" לא, הכול טבעי" הסברתי וראשה הופנה הצידה.
" עיניים אפורות וגדולות זה טבעי? טוב גדולות יש לרוב האנשים וזה יפה מאוד…אבל אפור? ואת עוד מתפלאת למה כול המבטים מופנים אלייך" אמרה והניחה את ידיה על המותניים.
" טוב אם זה כל כך מפריע לך…"
" לא לא זה מושלם שלא תביני לא נכון" תיקנה את עצמה.
" אוקיי, תודה" הודיתי וחייכתי חיוך קטן.
" בכיף, עכשיו אחרי כול ההבהרות, אנחנו יכולות להיות חברות?" שאלה והנדתי בראשי בחיוב,
" לא תזיק לי חברה טובה" אמרתי והיא סימנה עם ראשה אל כיוון הדלת .
" בואי שלא יחשבו שהכנו פה פיקניק, אז קדימה בואי לשיעור הבא, את באנגלית נכון?" שאלה
" כן"
" יופי בואי" אמרה ואחזה בכתפיי והובילה אותי אל המסדרון הריק.
" עכשיו שאנחנו חברות אני יכולה להיות כנה איתך?" שאלה והביטה בה בבלבול.
" אוקיי…" עניתי בחשדנות והרמתי גבה והיא רק גיחכה.
" את יכולה להסביר לי מה חשבת לעצמך שיצאת היום מהבית?" תקפה ישר והבטתי אל החולצה הלבנה ומכנסי הג'ינס הכחולים עם נעליי האולסטר.
" מה הבעיה?" מלמלתי לא מבינה.
" מה הבעיה? שאת נראית כמו גוזל שנפל מהקן!, אז היום אני באה אלייך ואנחנו קובעות ביחד, או יותר נכון אני מה את תלבשי מעתה והלאה, יש?" שאלה בתסכול מהלבוש הפשוט שלי.
" אוי זה בסדר גמור" עניתי והתנשפתי בייאוש מהילדה הזאת
" לא זה לא"
כן זה כן"
" לא זה לא! המצב חמור!"
" גם את"
" סתמי ת'פה…"
" גבירות צעירות תהיו בשקט וכנסו לכיתה" העירה לנו המורה ושתינו מיהרנו במהירות אל השיעור הבא.