~ לברוח מן העבר~ פרק 1 חלק א'

זה היה סוף שבוע, אני הייתי בסלון צופה יחד עם אבא ערוץ הספורט בטלוויזיה ואמא זימרה שירים בזמן שבישלה את האוכל לקראת ארוחת הערב.
הכול נראה רגוע ורגיל ואפילו יותר מהרגיל, שום הבעה של דאגה או פחד נראה על פניהם.
אז איך זה שבין רגע הכול נהפך לבלגן שלם?.
" אמנדה על מה את חושבת יקירה?" קולה של סבתא קטע את מחשבותיי שעכשיו בכוח ניערתי אותם מראשי, גופי נאנח ברוגע ועיניי הביטו בעיניה המודאגות ואחר כך חזרו אל החלון.
" שום דבר מיוחד" עניתי, מסרבת להביט בה שוב ובכאב שפניה הראו, היא דואגת ורוצה לדעת את שלומי אך אני לא מעוניינת לחשוף בפניה ובפני אף אחד את מה שקרה לפני חודש.
בזמן הזה התקשורת ביני לבין סבתא היה מרוחק, אני רק התמקמתי לי בחדרי החדש שבו רוב הזמן רק ישנתי והבטתי שעות בקיר הלבן מולי, מה שגרם לדאגותיה להתעצם ואפילו התחילה לדבר איתי שאפגוש פסיכיאטר, אבל לא רציתי לראות אף אחד.
" את יודעת שדווקא התחלה החדשה יכולה לעזור לך, בעיקר שעכשיו היום הראשון ללימודים וזאת השנה האחרונה שלך בתיכון, אז תנצלי אותה כי היא לא תחזור ואל תהיי סגורה כמו שאת עכשיו תנסי להיפתח, אם את רוצה לעזור לעצמך לעבור הלאה…"
" אני לא רוצה לעבור הלאה!" קטעתי בכעס וסבתא בלעה את רוקה בהלם.
" אמנדה…"
" אני לא יכולה…" אמרתי בלחש והרגשתי כאב מתפשט בחזה וידיי חיבקו את גופי.
" אמנדה, אנחנו יכולות ללכת אם את רוצה, אם את עדיין לא מוכנה…הלימודים יכולים לחכות" אמרה בדאגה ועצרה את הרכב בצד וידה ליטפה את כתפי.
" אני בסדר, זה רק…"
" רק מה?" שאלה, לא נתנה לי לסיים וגם לא יכולתי, הרגשתי רע אבל לא יכולתי לתת לזה לנצח ולגרום לי להראות חסרת אונים שצריכה רחמים.
" שום דבר, פשוט בואי נמשיך לנסוע יש לי שיעור בעוד רבע שעה" אמרתי וזקפתי את גופי, נותנת חיוך קטן אל סבתא שהנידה בראשה והתחילה חזרה לנסוע.
המשך הנסיעה היה שקט במיוחד, אולי כמה מילים על נוף העיר שהוצג מחלונות המכונית וכמה הסברים על הבית ספר שעוד כמה דקות אהיה.
זה בית ספר ציבורי ולא פרטי, מה שהכי טוב כי זה חוקים שונים.
סבתא בעיקר דאגה וביקשה שאשתלב שמה ואכיר חברים, אבל זה לא עניין אותי, סך הכול מה שיקרה מעתה והלאה זה רק לבוא לבית ספר, להיכנס לשיעורים, לעשות מבחנים שיקבעו את העתיד שלך וזה הכול.
" הגענו" ניערתי את מחשבותיי מראשי ברגע שנעצרנו בחניית בית הספר עם כל המכוניות השונות ששייכות כמובן לרוב התלמידים, המבנה היה גדול ורחב, המון נערים ונערות התקדמו בקבוצות אל תוך מבנה בית הספר, צוחקים, שרים ואפילו מעט רוקדים.
" מתרגשת?" שאלה אותי מרים כשראתה שני עדיין מתבוננת מסביבי ולא יוצאת.
" ממה יש להתרגש? כולה לימודים בחייך סבתא אני אהיה בסדר ואתקשר אלייך ברגע שאסיים וגם בין השיעורים שתראי שאני בסדר גמור" מלמלתי בזמן שגלגלתי את עיניי ויצאתי מהרכב לא לפני ששולחת חיוך קטן שירגיע את הגברת.
" בסדר! בסדר! אני סומכת עלייך אמנדה, רק בבקשה קחי את הכדור הזה אחרי ארוחת הבוקר" היא נתנה לי את כדור ההרגעה שהרופא נתן לי ומאז הכדורים שמורים אצל סבתא ורק כל יום הוא נותנת לי בין 1-2 כי היא משום מה דואגת שאנסה לקחת יותר מידי, מה שכמעט קרה.
" תודה, ביי" נפרדתי ממנה וצעדתי אל עבר המבנה, עוברת בין התלמידים שברגע שראו אותי עוברת הם לא יכלו להוריד ממני את העיניים, כן תלמידה חדשה שאתם לא מכירים עוברת פה…כמה מפתיע שזה מה שיהיה בימים הקרובים.
" מי זאת?"
" לא ראיתי אותה פה בעבר?"
"היא יפיפייה"
זה רוב הדברים שהצלחתי לשמוע מבין כל הלחשושים.
אני שונאת צומת לב ואני לא מבין אלה שמחפשים כי זה הכי משפיל שיש, עדיף בשבילי לשמור את הכאב בפנים ולא לחשוף אותו, רק לשמור עליו ולטפל בו בדרך שלי בלי שום עזרה, כי אף פסיכולוג או בן אדם לא יוכל להשכיח את זה ממני.
ולא שהם יכולים, אני יודעת אבל ככה זה אנשים חושבים שזה שם מדברים איתך על המצב זה יעזור, אבל לא זה רק מכאיב.
איך יכולים לעזור לך לשכוח את הצרחות של הורייך נרצחים ואת הידיעה שלא יכולת לעשות כלום? בדיוק אי אפשר.
הייתי כול כך שקועה שוב במחשבות שאפילו ראשי היה מורכן ועיניי הביטו כלפי הרצפה שלא שמתי לב שהתנגשתי הרגע במישהו.
" מצטערת" מלמלתי וראשי הזדקף ועיניי הביטו בנער יפהפה, שזוף עם שיער השחור כפחם שהתחבא מאחורי אוזניו יחד עם פוני שפנה לצד, באלכסון, שכיסה את עינו הימנית ועיניו הבהירות, הכחולות, שבהן הופיע במהירות ניצוץ, אך הוא נעלם במהירות שהופיע ברגע שעיניו הבחינו וצפו בי.
" בפעם הבאה תסתכלי לאן את הולכת ותזקפי את הראש שלך באופן ישר שלא תגרמי תאונות נוספות" אמר בטון שנשמע כמו כעס, אפילו התעלם מהעובדה שביקשתי סליחה.
לא היה לי כוח לריב עם אף אחד ובטח לא עם בחור חסר אופי ונימוס.
" סליחה? אל תאמר לי שאני מגושמת כי זאת הייתה תאונה חד פעמית והתנצלתי על כך, אז תתנצל גם אתה ונמשיך הלאה בחיינו" אמרתי ועיניו נפערו בהפתעה כאילו זאת פעם ראשונה שמישהו ענה לו חזרה.
הוא גלגל את עיניו, " עוד אחת שלא יודעת מה מקומה, עדיף שתלכי לשיעור הראשון שלך ילדה למה את מאחרת" מלמל והלך ממני משאיר אותי עומדת מול הלוקרים.
" תלך לעזאז…" התכוונתי להחזיר לו, אבל משהו קטע אותי-
" אמנדה פוקס, נכון?" קול של אישה הושמע מאחורי והסתובבתי לראות אישה בסביבות גיל הארבעים עומדת ומחייכת אלי.
" נכון, מי את?" שאלתי מבי לחשוב, זה בגלל החצוף הזה שגרם לי לאבד את יכולת הסבלנות שלי.
" אני המנהלת, סבתא שלך הודיע לי שאת באה היום וחיפשתי אותך, אפילו שאלתי תלמידים והם ראו שהם ראו אותך עוברת פה" הסבירה ופניה הראו שהיא מופתעת מאיך שפניתי אליה.
יופי אמנדה, כבר סומנת ברשימה השחורה שלה.
" אה סליחה, אני פשוט די מצוברחת, הראש שלי לא נמצא פה ואני לפעמים שוכחת איפה אני…" ניסיתי לכפות על ההתנהגות שלי ממיקודם והיא חייכה בהבנה.
" אני מבינה, אני יודעת מה קרה לך אמנדה את לא צריכה להיבהל" אמרה וכעס תקף אותי, יופי עוד רחמים…
תודה סבתא.
" עכשיו בואי למשרד ואתן לך את לוח זמני השיעורים וההפסקות ואת מפתח הלוקר" אמרה וסימנה לי לבוא איתה.

כל הדרך רק קיוויתי לעבור את היום ולעכל שאני מתחילה התחלה חדשה ואולי סבתא צודקת אולי זה יעזור לי ואולי לא, אבל מה שבטוח שזה תפס אותי לא מוכנה.