לברוח, לעזוב.

זה היה הבוקר של הראשון בספטמבר. נאנחתי, קמתי מהמיטה הקטנה שלי ולבשתי חולצה לבנה עם ג'ינס. נעלתי את הסניקרס השחורות שלי בשקט, סירקתי את השיער החום והחלק שלי שיתנפנף בצורתו הטבעית ויצאתי מן החדר הצפוף והקטן שלי.
ניגשתי למטבח אבל כרגיל לא היה שם אף אחד. רציתי לאכול משהו אבל כל הדברים היו מוחבאים ומה שלא היה נעול חוץ מכוס מים שהייתה על השיש, חביתה מוכנה וקרואסון במיקרו.
אכלתי את כל הדברים למרות שלא הייתי רעבה ולקחתי את המזוודה הקטנה והבלויה שלי.
אנשים אחרים היו מתפלאים שככה דבר כזה קורה. הוא לא זרק אותי למשפחה מאמצת בגלל הקצבה המחורבנת הזאת שהוא מקבל עלי ממשרד הרווחה, מאז שאימא מתה בכלל לא אכפת לו שכל הבית מתפורר, אני גוועת ברעב והא מתעסק לו עם העבודה שלו ועם האייפדים בזמן שאני עושה שיעורים פרטיים לתלמידים בכיתה א מאחרי בית הספר עד שש בערב כל יום. אני מפרנסת את עצמי מגיל 12 והאמת שאין לי מה להתלונן. שהוא נמצא בבית הוא מסתגר בחדר שלו ועובד אז אני הולכת ללמד או לעשות ריצה ורק אחרי זה חוזרת עם ארוחת ערב של שאריות מהדברים שיש בקפיטריה של העבודה שלו. אחרי הכול הוא אבא שלי, אבל כל החמלה שהייתה בליבי אליו נעלמה לאט לאט.
השארתי את הבית פתוח , מתפללת שיפרצו אליו כל פעם ואת המפתחות זרקתי על הכביש. מה שנשאר זה אני, 8 ג'ינסים, 5 מכנסי בויפרינד, 2 טייצים בצבע שחור ושניים באפור, 15 חולצות , 4 שמלות, הטלפון, הגומיות שלי, 5 זוגות נעליים ואני. כל חודשיים הוא נתן לי 200 שקל בשביל לקנות דברים ללבוש מכיוון שמשרד הרווחה ביקר מידי פעם אצלנו אז חלק מהדברים קניתי על חשבונו והרוב על חשבוני. אבל לאייפון שלי הייתי צריכה לחסוך כמה שנים טובות.

הגעתי לאוטובוס שהיה יחסית מלא אבל היו כמה מקומות פנויים. התיישבתי ושמתי את המזוודה הקטנה שלי לידי.
" סליחה אפשר לשבת לידך?" שאלה אותי ילדה עם שיער שטני כהה צבוע בקצוות בבלונד, עיניים בצבע שחור.
" כן ,בטח" חייכתי חיוך מזויף.
זו הולכת להיות שנה ארוכה מאוד