לבבות אדומים בתוך קופסה עם סרט מתנה – פרק 1- אני , חורש והגשם

פרק 1 – אני , חורש והגשם
יצאתי לבדי אל הרחוב הריק , הייתי מצוידת בכובע ובבקבוק מים מינרלים. שמי הוא אביטל ואני בת תשע עשרה וחצי. לפתע, התחיל גשם זלעפות לנתך ארצה , חבשתי את הכובע על ראשי אך לא הייתה לי מטריה שאוכל להתחבא תחתיה . הגעתי לגן ציבורי שהיה שומם ומיותם בשעות הצהריים המאוחרות. החלטתי לשבת שם , היה שם גבר כבן עשרים וחמש, שהתיישב גם על מדרגת האבן הרטובה. קמתי ממקומי והתיישבתי לידו. הוא לא הבחין בי , הבטתי בו בסקרנות.
" היי," ניסיתי להישמע חברותית ולפתוח ראשונה בשיחה, " אני אביטל, התחיל לרדת גשם ואני קצת מבואסת מכך שהתחיל להיות קר, מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול מתלהב.
" גם אני מטייל , דרך אגב לי קוראים חורש. יש לך שם יפה , אביטל. קר מאוד, אה." הוא נראה מאוכזב מכך שהתחיל לרדת גשם , הוא נענע בראשו כאילו הוא ניסה לומר לי משהו. אך לא.
הוא לא אמר לי כלום. שוב אני והחלומות המטופשים שלי על אהבה מושלמת , שכנראה לא יתגשמו לעולם. אני סתם אוהבת לדמיין דברים שהם לא אמיתיים ולא מציאותיים, את כל התקוות שנטעתי בעצמי , גוועו כלא היו כלל.
" למה את שותקת?" חורש חזר ושאל , התעוררתי מחלומותיי ושבתי להיות מציאותית.
לא היה לי מה לומר. שוב השתיקה הזאת נפלה עליי , הוא הביט בי בעיני השקד שלו.
הרמתי אליו את עיניי התכולות , הגשם התחיל לרדת שוב , רק הפעם שהוא היה יותר חזק . אביטל , תפסיקי כבר לחשוב כמו בטלנובלה טורקית . זאת המציאות , והמציאות שאת חיה בתוכה יותר מורכבת וקשה מכל מה שאת רוצה שיהיה לך. האהבה היא לא מושלמת, צריך לעבוד מאוד קשה אם את רוצה שיהיה לך בן זוג.
אין אהבה מושלמת , אהבה מושלמת קיימת רק באגדות.
" מה , למה את שותקת?" שאל חורש שוב. לא ידעתי מה לומר. שוב שקעתי במחשבות , תפסיקי לחשוב כמו בטלנובלה טורקית. מיהרתי לגעור בעצמי על שאני חולמת על נסיכים ועל מקומות קסומים שרק אפשר לקרוא עליהם באגדות.
" לא , כלום. אני סתם חושבת. הגשם הפסיק לרדת. " אמרתי בחולמניות . חורש התבונן בי בהרהור. אולי הוא משוכנע שאני בחורה שרק מאמינה בפנטזיות. הבטתי בנעליים הירוקות- האדומות. נעלי המזל שלי , חשבתי בעידוד.
חורש הבחין בנעלי המזל שלי, נעליים אדומות – ירוקות שאני קשורה אליהן משחר ילדותי. הוא הרים את מבטו אליי , הוא היה מאוד מבוהל. הוא קם ממקומו בבהלה ובחן את נעלי המזל שלי בעיניים פקוחות לרווחה.
" מאיפה את הגעת , את מאמינה בקסם ?" שאל חורש בפחד.
" הממ, זה נעלי המזל שלי , הן נותנות לי כוח כפול מתי שאני שוקעת בעצב או כשאני בטוחה שאני כישלון מוחלט." אמרתי בביטחון והבטתי בו במבט מוזר.
" נעלי מזל שלך? לא שמעתי מימיי על שטיות כאלה! ילדה, את חיה במציאות או שאת מלאה דמיונות?" הוא היה בטוח שאני ממציאה או שאני חולמת חלומות כהרגל המגונה שלי שאני לא יכולה להיפטר מההרגל הזה.
כן, אני מאמינה בקסם. נעלי המזל האלה הן בעלי כוח קסם שאני יכולה להשתמש בהן. לקחתי את בקבוק מים המינרלים ואת הכובע שחבשתי כשירד הגשם.
" רגע , מתי ניפגש שוב?" שאל חורש בסקרנות. הבטתי בו במבוכה.
עצרתי בצד וחבשתי את הכובע שלי . " איך ניפגש שוב אם אני לא מכירה אותך?" אמרתי וחייכתי בפה מלא.
טלנובלה טורקית , צחקתי. אני והחלומות שלי.
"אמרתי כבר שהשם שלי הוא חורש , ואני יכול לתת לך את מספר הטלפון שלי שמספרו : 504327890 . קחי ונהיה בקשר." אמר חורש , נתן לי את הפתק עם מספר הטלפון שלו. הוא הלך לדרכו ואני המשכתי בדרכי לבית שלי.
בדרך לביתי , הפתק שחורש נתן לי ובתוכו מספר הטלפון שלי נפל מידי כשהתחיל שוב לרדת גשם סוער. הלכתי באיטיות לכיוון ביתי ותהיתי מה אני אעשה עכשיו כשאין לי את הפתק כי איבדתי אותו.
השיער החלק שלי הפך להיות רטוב וחששתי שאחלה מפני שהגשם לא רצה להפסיק.
המשכתי ללכת בלי לדעת שחורש נופף לי בידו הימנית והוא עמד מעבר לכביש.
" אביטל! היי," הוא צעק לעברי ונופף בידו אליי. בהתחלה לא הבחנתי בו כל כך מהר. לקח לי כמה דקות כדי להבין שזה הוא. הצטערתי כל כך על הפתק שאבד לי.
" חורש!" קראתי בעידוד ונופפתי בידי לעברו . הוא התקדם אלי במספר צעדים. מה אגיד לו , שכבר איבדתי את הפתק שהוא נתן לי עם המספר הטלפון שלו.
" אני יכול לקחת אותך אם את רוצה, את נוסעת בכיוון שלי . תשמעי , איזה קור. אפשר להיות חולים במזג האוויר הסוער הזה. אבל הוא לא מזיק. זו ברכה לאדמה ולארץ." אמר חורש בהרהור.
" טוב , איזה יופי!" שמחתי והצטרפתי אליו.