לא תכננתי להתאהב בך

"את חושבת שתכננתי להתאהב בך?!"
זה המשפט שמשך את צומת ליבי. סובבתי אליו את הראש והבחנתי שהוא כבר כניראה מסתכל עלי זמן מה.
עיניו חודרות מבעד לכל החומות שבניתי לעצמי במשך השנים וגורמות לי להבין את הדבר ממנו פחדתי יותר מכל.
אני גם אוהבת אותו. בעצם לא, עברתי את גבול ה"אוהבת", אני מאוהבת בו.
מעולם לא אהבתי גבר לפניו, לא אהבתי אף אחד. פחדתי להתאכזב ושישבר לי הלב. אך איתו פשוט קשה לי להתכחש. האהבה שלי אליו פורצת את הסחר והכל נוטף החוצה.
פוחדת שברגע שאומר את זה לא אוכל לעצור את עצמי.
"את הדבר הכי טוב שקרה לי. כשהצעתי לך לצאת חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד, אבל במשך הזמן הבנתי שזה יותר מנחמד. כשאני עובר מסע וחושב על לוותר אני חושב עלייך ואת נותנת לי כוח שאת אפילו לא מודעת אליו. אני לא רואה את עצמי בלעדייך. תביני, אני לא בחרתי להתאהב בך. בכלל לא. זה פשוט קרה. ואני שמח."
הייתה שתיקה לרגע.
אפילו את התת מודע שלי לא שמעתי מדבר.
"אני אוהבת אותך"
הכרזתי כשאני מחבקת אותו חזק חזק.
"מאז שנכנסת לי לחיים אני כל כך שונה. אני מסתכלת על הכל מזווית ראייה אופטימית יותר. אני בן אדם טוב יותר. אני קמה בבוקר עם מטרות לחיים ועם שאיפות ולומדת להכיר את עצמי טוב יותר. אני מאוהבת בך וכמוך, לא בחרתי את זה. זה פשוט קרה!"
הוא הסתכל עלי, חייך את החיוך שלו שתמיד אחרי החיוך הזה הוא טומן את הפרצוף שלו בחזה שלי כי זה מביך אותו שהוא לא שולט בזה שהוא מתמרח ככה על הפנים.
הרמתי את ראשו והתחלתי לנשק אותו.
הוא אחז בפניי בשתי ידיו, סידר לי את השיער מאחורי האוזן ואמר "פחדתי שלא תעני לי כבר". אני הפעם חייכתי את החיוך המביך הזה שמשתרע מאוזן לאוזן.
הוא נישק אותי שוב ומשם התגלגלנו על המיטה ועשינו אהבה. לא סקס, נטו אהבה. פשוט כמשמעו. עדין, אוהב, רגיש, הופכים לנפש אחת כשאנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים. כשאנחנו אוחזים אחד בשני ויודעים שלא נעזוב לנצח.