"לא צריך לדבר על השתיקות" – פרק שני

פרק 2

"בוקר טוב אבישג," שמעתי את קולה הצפצפני של אימי מעליי.
נאנחתי בשקט,
"וכשאת אומרת בוקר, למה את מתכוונת?" הסתובבתי על בטני ותחבתי את ראשי בכרית הרכה,
"השעה שמונה בבוקר-"
"אמא!"
"מה?! אנחנו צריכים לצאת כבר!" קולה היה מתגונן. נאנחתי בשנית והתיישבתי במיטה, משפשפת את עיניי בחוזקה,
"מתי יוצאים?" שאלתי והבטתי באישה היפה שעמדה מולי. עיניה הירוקות זרחו, ושיערה האפור היה מהודק לראשה בפקעת מסודרת.
"אני חושבת שנצא בעשר, זה בסדר?" אמא שאלה והתיישבה על המיטה לצידי.
גלגלתי את עיניי,
"והערת אותי עכשיו?! מה אני אעשה במשך שעתיים?!" שאלתי בכעס, בזמן שאני חייכה. אין, אני בחיים לא אצליח להבין אותה. היא אישה מסתורית מדי.
"את תהיי בסדר." היא צחקה וקמה מהמיטה, מתחילה ללכת לכיוון הדלת.
"ביי!" אמרתי בעצבים, היא יצאה מהחדר ואני נשכבתי על המיטה. מה אני אעשה במשך שעתיים שלמות, לבד?
המחשבות אפפו אותי, וידעתי שזה אף פעם לא טוב לחשוב על הדברים.
קמתי מהמיטה בקפיצה ודילגתי אל חדרו של אליאב,
"אבי," נכנסתי לחדרו, הוא ישב במיטה והתעסק בטלפון שלו.
"כמה פעמים אני אמרתי לך לדפוק בדלת לפני שאת נכנסת לי לחדר?" הוא התעצבן והניח את הטלפון על השידה.
גלגלתי את עיניי,
"זה לא שאתה מביא לכאן בנות, אז זה לא כל כך משנה." חייכתי בהתגרות והתיישבתי על המיטה לצידו.
"לא, כי את מביאה הביתה מלא בנים." אביאל צחק וזרק עליי כרית.
צחקתי וחיבקתי את הכרית אלי,
"אני גם לא חושבת שכדאי שאני אביא לכאן גבר, אמא תשתגע." הנחתי את ראשי על הציפית הקרירה ונרגעתי מעט.
"היא כבר משוגעת." אביאל הרים את גבותיו ושרק בשקט.
"אוי, אמא לא משוגעת." נתתי לו מכה קטנה בכתף והחזרתי את הכרית למקומה.
"היא לא מסתכלת לכיוון גברים מאז שאבא עזב," אביאל אמר וחיבק אותי אליו, מלטף את שיערי.
"כי קשה לה, אבי. אבא עזב מלפני עשר שנים, זה המון זמן, אבל היא אהבה אותו מאוד." אמרתי בעצב.
אבא עזב אותי, את אביאל ואת אמא כשאני הייתי בת שבע, אביאל היה בן שמונה, ואמא הייתה שבורת לב. אני בחיים לא חשבתי שאבא יעזוב אותנו, או יותר נכון, את אמא. לא משנה כמה הם רבו וכעסו, הם אהבו אחד את השניה.
"הוא היה סתם בן-זונה אנוכי," אביאל ירק בזעם. אביאל היה קשור לאבא, הם היו משחקים כדורגל בימי שבת, רואים סרטים ביחד, ונהנים. כשאבא עזב, אביאל היה שבור. הוא נשבע לי שהוא בחיים לא יסלח לו.
את האמת, אני לא כל כך זוכרת את אבא. הייתי רק בת שבע שהוא עזב, אמנם יש לי זכרונות ממנו, אבל לא הרבה. תמיד הייתי הילדה של אמא.
"הכל יהיה בסדר," חייכתי חיוך קטן וחיבקתי את אביאל,
"אני בטוחה."
***

"שוג, תמלאי דלק, אני חייבת פיפי!" אמא צרחה בתחנת דלק ורצה לכיוון השירותים הציבוריים.
"מאיפה לי לדעת למלא דלק?! אביאל?"
"אל תסתכלי עליי, אני הולך לקנות שתיה." הוא אמר במהירות ורץ לכיוון החנות.
"יואו!" התעצבנתי והלכתי לכיוון צינור הדלק. הבטתי בו בעיניים גדולות. מה אני עושה?
טוב, זה לא יכול להיות כזה קשה!
הוצאתי את הצינור מהמיכל והתחלתי לחפש את החור בו אני תוקעת את הצינור. הסתובבתי סביב הרכב אולי פעמיים, והתייאשתי.
"נו, מה, היא הלכה לייצר את השירותים?!" התעצבנתי ובעטתי בגלגל המכונית.
"אני לא חושב שזה ימלא את הרכב שלך בדלק," שמעתי קול צרוד ועמוק מאחורי. הסתובבתי והבטתי בגבר הנראה בסביבות גיל התשע עשרה, ו… טוב, הוא הגבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
שיערו היה שחור ומבולגן על ראשו, עיניו חומות וגדולות, לחיו מעוטרות בזיפים קטנטנים ואפו סולד וקטן. שפתיו אדומות ובשרניות, ו… טוב, ראו שהוא מתאמן בחדר כושר.
"אני לא חושבת שזה עניינך," פלטתי בעצבים והמשכתי לחפש איפה לתקוע את הצינור המטומטם הזה.
"כאן," הוא פתח את המכסה של המיכל אותו אני צריכה למלא והרים את גבותיו בשעשוע.
הרגשתי את לחיי מאדימות, מזעם ומבוכה כאחד.
"טוב, תודה לך." אמרתי בשקט ותקעתי את הצינור בחור.
"את יודעת, צריך למלא את המכונה בכמות הכסף, ובכמה את רוצה למלא את המיכל." הוא אמר והלך לכיוון המכונה.
"אה, בטח שידעתי," מלמלתי בשקט ונכנסתי לרגע לרכב. הוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק של אמא ויצאתי מהרכב.
"הנה!" אמרתי בידענות.
"כמה בכמה?" הוא שאל והעביר את הכרטיס,
"אה-"
"מי אתה, ולמה אתה מדבר עם אחותי?" לפתע שמעתי קול כועס מאחורינו, קולו של אביאל. בלעתי את רוקי והסתובבתי לכיוונו של אביאל, וכך גם הגבר שלא ידעתי שאת שמו, רק שהוא היה נראה בטוח בעצמו.
"עזרתי לה למלא את המיכל, כי היה נראה שהיא די אבודה," אמר והביט באביאל.
"אוקיי," לפתע קולו של אביאל היה רגוע.
"תודה, אחי," אביאל גירש את הבחור, בזמן שאני גיחכתי בשקט.
"אין על מה." הבחור קרץ לי והלך לכיוון הרכב שלו, שהיה נראה יוקרתי.
"איזה פלצן," גיחך אביאל ונכנס לרכב. הבטתי בבחור לעוד שניה.
הוא היה עם שני חברים, שגם נראו טוב, וכשהוא שם לב שאני מסתכלת עליו, הוא נופף לי וחייך חיוך חושף שיניים.
גלגלתי את עיניי ונכנסתי גם אני לרכב.
כעבור כמה שניות אמא חזרה מהשירותים, והמשכנו לנסוע לכיוון הבית החדש שלנו, בעיר החדשה שלנו, תל אביב.
***
"ואוו," הייתה המילה הראשונה שנפלטה מפי ברגע שנכנסתי לבית החדש שלנו. הוא היה בקומה השביעית בבניין של שלוש עשרה קומות, והוא היה פשוט ענקי. הסלון היה מעוצב ביוקרתיות וצבוע בצבעי שמנת ולבן.
"לכו תסתכלו על החדרים שלכם." אמא חייכה ונשקה לראשי ולראשו של אביאל, שלא היה נראה כל כך מתלהב.
ידעתי שהיה לו קשה לעזוב את הבית הקודם.
הלכתי לכיוון המסדרון, וחיפשתי את החדר שלי. טוב, לא היה כל כך קשה למצוא אותו, מפני שהיה שלט על דלת מעץ לבן –
החדר של אבישג.
פתחתי את הדלת ובחנתי את החדר החדש שלי. המיטה הייתה עשויה מעץ לבן, והמזרון היה נראה כל כך מזמין ונוח.
הייתה גם שידה, עם מחשב נייד מונח עליה, ואני חייכתי כשראיתי שכל הארגזים מונחים על הרצפה.
חיפשתי מיד את ארגז הזכרונות שלי, ומצאתי אותו תוך שתי שניות.
הוצאתי את כל התמונות שהיו בתוכו, והיו המון. חלקן ממסוגרות, רובן לא.
את ההמוסגרות הנחתי על השידה ואת האחרות התחלתי להדביק על התקרה. הדבקתי על הקיר את המשפט שקניתי במיוחד לחדר החדש,
'you only live once'
***
יצאתי למטבח, השעה הייתה שמונה בערב והייתי ממש רעבה. ראיתי את אמא מבשלת במטבח החדש, ונראת מרוצה. אני בטוחה שההתחלה החדשה תעשה לה טוב.
"את רעבה?" אמא שאלה אותי והניחה חביתה על הצלחת.
"את לא מבינה כמה…" אמרתי, והרגשתי טיפת רוק נוחתת על סנטרי. צחקקתי וניגבתי את הרוק שנזל על סנטרי.
"גם אני, תקראי לאבי שיבוא לאכול." אמא נשקה לראשי. הנהנתי וברחתי לכיוון חדרו החדש של אביאל.
לא דפקתי, ונכנסתי לחדר. הוא שכב על המיטה וזרק כדור קטן, ותפס.
ככה המון פעמים. הוא אפילו לא שם לב שנכנסתי לחדר.
"הכל בסדר?" התיישבתי לצידו, מנופפת בידיי כדי להראות לו שאני כאן.
"אני מתגעגע לבית הקודם." אמר אביאל במהירות. נאנחתי בשקט.
"אבי, אנחנו נהנה כאן-"
"היה לי טוב בבית הקודם, שוג. אהבתי את החברים שלי, את הכוסיות, ואת המסיבות. למה עברנו?"
"כי אמא קיבלה קידום בעבודה."
"היא יכלה לסרב."
"דיי, אביאל, יהיה בסדר. אני מבטיחה." נשקתי למצחו וחיבקתי אותו בחוזקה. אני מבינה שהוא רוצה לחזור, אבל אני יודעת שכאן יהיה לו טוב.
מי יודע, אולי הוא גם יתאהב.
***
איך הפרק? אני מקווה שאהבתם (: