לא סתם – פרק 3 ( אהבה וגיהינום )

"ויוי? איפה את?" קראה אלין ברחבי החדר. שום קול לא נשמע. עבר רק שבוע מאז שאלין הגיעה לפנימייה, וכבר היא התחברה עם ויולט. לפני יומיים היא התחילה לקרוא לויולט ויוי.
היה זה בוקר גשום, ואלין הייתה עסוקה בלחפש את ויולט, שמיטתה הייתה ריקה ולא נותר שום זכר ממנה. "לאן היא כבר יכלה ללכת?" חשבה אלין בעצבנות. היא לא אהבה את משחק המחבואים הזה. לאן ויולט נעלמה? לבסוף, אחרי שלא מצאה את ויולט בכל מגורי הבנות,
נזכרה אלין במקומן הקבוע והסודי, שהן הלכו לדבר בו כל פעם שהיה להן משהו חשוב להגיד.
היא פנתה לעבר המדשאות במהירות ובתקווה.
ואכן, כאשר היא הגיעה לדשא הרך והרטוב כתמיד – היא הבחינה בדמות שתלתליה נראו סמיכים ופרועים, שגופה רעד ושהיא חפנה את פניה בידיה. מה קרה לה? חשבה אלין ברעד.
נראה שקרה משהו רציני.
אלין התקרבה אל ויולט בשקט. "את לא יפה כשאת בוכה," מלמלה אלין. ויולט הרימה את מבטה, שהיה חיוור. עיניה היו אדומות ואלין נחשה שהיא בכתה הרבה.
"אני מחפשת אותך כבר שעות! לאן נעלמת?" שאלה אלין את ויולט בכעס.
רגע אחרי זה אלין התחרטה שכעסה. ויולט בוכה ורועדת, והיא כועסת עליה?
הרי היא חברה שלה, לא אמא שלה. היא אמורה לעודד אותה, לא לנזוף בה.
"מה קרה?" התרככה אלין. ויולט רק הנידה בראשה.
"הוא..המעצבן הזה, לא ידעתי שהוא שובר לבבות סדרתי.
הוא כל הזמן הזה לא באמת אהב אותי! הוא רק שיחק בי…" מלמלה ויולט ברעד,
תוך כדי שהיא בוכה בשקט. אלין הסתכלה על חברתה בבלבול.
"מי? ברי?" שאלה אלין בבלבול. על מי ויולט מדברת?
"זה היה ברי," ויולט פלטה. ברי היה החבר שלה, או ממה שאלין הבינה, החבר לשעבר שלה לעכשיו. ברי היה ה"חתיך" של השכבה, וויולט התאהבה בו מיד.
הוא הסכים להיות חבר שלה. הם חברים כבר חודש בסך הכול, אבל ויולט מאוהבת בו מעל הראש. אלין כבר הספיקה לשמוע המון על ברי. נראה שויולט מכירה אותו יותר מאת עצמה.
"נפגשנו אתמול בחדר שלו, אף אחד לא היה שם חוץ מאיתנו. הוא נשק אותי ואמר שהוא אוהב אותי, ואז הוא נסה להסיר ממני את החולצה. סירבתי. אמרתי שאני בתולה ושאני עוד לא מוכנה. אבל הוא לא הקשיב. הוא אומנם הספיק להוריד לי את החולצה בכוח ולנשק אותי בצורה לוהטת במיוחד, אבל אז הצלחתי להתתק ממנו ולברוח משם. הוא שבר לי את הלב, לא ידעתי שהוא כזה. שבר אותי שהוא לא התחשב בי, שהוא עשה בכוח, שהוא לא הקשיב לי,"
ספרה ויולט לאלין. אלין חבקה את ויולט, מבינה אותה.
"בפעם הבאה, תבחרי מישהו יותר טוב ממנו, לא מגיע לו שאת בוכה עליו.
ועכשיו, בואי נלך לכיתה, כי עוד מעט מתחיל השיעור," לחשה אלין לויולט,
והן התחילו לרוץ לעבר הבניין, בעוד ויולט מוחה את דמעותיה ומחבקת את אלין בתודה.

"תלמידים, יש לי הודעה חשובה. השבוע אנחנו מתחילים פרויקט חדש על הנושא שהתחלנו לחקור ביום רביעי, כלומר על כל מיני ארצות. תתבקשו להכין עבודה בזוגות, כל זוג על ארץ אחרת. תצטרכו להסביר מהם מנהגי המדינה, מי שולט בה או מנהיג אותה, מה יוצא דופן בה, מה מיוחד בה, איזה חגים חוגגים בה וכ'ו…הכנתי את הכרטיסים להגרלה, ובעוד כמה דקות נעשה את ההגרלה. כל שני תלמידים שיבחרו יהיו ביחד. את העבודה צריך להגיד ביום חמישי הבא. העבודה צריכה להיכתב על מחברת גדולה אחת, וצריכה להכיל לפחות חמישה דפים. תהיו יצירתיים בבקשה. בהצלחה!" אמרה גברת שאנל לכל הכיתה. אלין הסתכלה על ויולט בדאגה. היא קוותה שהיא תצא ביחד עם ויולט, אבל ידעה שהסיכויים שזה יקרה נמוכים.
ומה יקרה אם היא תצא עם ג'ני?
גברת שאנל התחילה בהגרלה, ואלין חכתה בדריכות שהיא תגיד את שמה.
"ג'ני וכריס, מייקל וריין, אורי וברי, סוזן וקלואי, ג'וני וטניה, ויולט ושרי…"
אוקי, עם ויולט היא כבר לא תהיה, חשבה אלין.
"ליה וליז, נינה וטיילור, אלי ומישל, אנה ורונה, אוליבר ואלין…."
גברת שאנל אמרה, ואלין הסתכלה עליה בחשש. מי זה אוליבר?
היא לא הספיקה לחשוב, וכבר טס מול עיניה פתק ונחת על שולחנה.
היא פתחה אותו ללא היסוס.
"אז אנחנו ביחד, מה? אני מקווה שאת טובה בדברים האלו, כי אני ממש רגוע…"
היה כתוב בפתק. היא הסתובבה לאחור וסרקה את כל התלמידים, לראות אם מישהו מסמן לה שזה הוא, כלומר אוליבר, שכתב את הפתק ושאיתה ביחד עושה את הפרויקט.
מבטה נתקל בנער בעל שער שטני קצר ועיניים כחולות כהות שחייך אליה וסימן לה וי בידו.
היא חייכה אליו חיוך נבוך וחזרה להסתכל על גברת שאנל.
אוי ואבוי! אם אני אם הבחור הזה, אני בצרות… חשבה לעצמה אלין בדאגה.
העבודה שלה ושל אוליבר הייתה על אירלנד, והיא הייתה טובה בנושא.
אבל היא לא הייתה בטוחה שמול הבחור הזה שקוראים לו אוליבר, היא תהיה טובה.

"אז… מאיפה נתחיל?" שאלה אלין את אוליבר כשהם ישבו על מיטתה, לומדים על אירלנד.
היא בכלל לא הסתכלה על אוליבר שישב מולה. מבטה היה תקוע במחברת הגדולה שנחה מולה. היא לא התכוונה לבזבז את הפגישה בלדבר על דברים שטותיים עם בן חתיך ודביל.
היא עם בנים גמרה.
"היי, בארגן, תסתכלי עלי רגע," לחש אוליבר ותפס בזרועה של אלין, מה שגרם לשיניהם תחושה מצמררת. "מה?" שאלה אלין את אוליבר בעצבנות, אבל הניחה לאוליבר להחזיק את זרועה. מה זה משנה?
"את יכולה גם לדבר, את יודעת. לא צריך רק ללמוד," אוליבר גיחך.
"באנו בשביל לעשות את זה, לא? בוא נתחיל!" אמרה אלין בכעס וחטפה את זרועה בחזרה.
"היי, מה את מתעצבנת?" שאל אוליבר בשעשוע.
"או, אני רואה שאני מצחיקה את הוד מעלתו. אולי נמשיך ללמוד כבר?"
אלין כבר רתחה. אוליבר חייך, משועשע.
"לזה לא קוראים ללמוד. לזה קוראים לחפור בראש. אל תגידי ליש את באמת שמחה לעשות את זה! זה הדבר הכי דפוק וחופר ששמעתי אי פעם!" אוליבר צחק והפיל את אלין על המיטה.
אלין משכה את אוליבר, והוא נפל עליה. המצב שנוצר ביניהם היה כל כך מביך, שהם לא יכלו לזוז. אולביר היה הראשון שהתעשת. הוא קם והתיישב על המיטה באותה תנוחה שישב בה מקודם.
"מצטער…" הוא גמגם ברצינות. אלין משכה בכתפיה כאילו שמה שקרה ביניהם כרגע לא התרחש, והם המשיכו ללמוד, הפעם בלי הפרעה.

אחרי שאוליבר הלך, אלין הרגישה פרפרים בבטן. לא, אין סיכוי. לא יכול להיות שאת, אלין בארגן, התאהבת כל כך מהר ובקלות, ועוד בטמבל חתיך! נזפה בעצמה אלין.
לא, היא לא התאהבה. הפרפרים שבבטנה הם רק כעס מהחוצפן ההוא, היא הרגיעה את עצמה. העיקר שהם סיימו את העבודה ושהם אל יפגשו שוב, היא התעודדה.
למחרת, אחרי שנגמרו הלימודים היא שמה לב לפתק שהיה תלוי על הדלת של החדר, מקופל.
היא פתחה אותו.
"היה לי כיף, ואת מלמדת טוב. לא שהצלחתי להבין ולו רבע מהחומר, אבל אני כזה… אז זה לא משנה. אשמח אם תלמדי אותי שוב. אני אולי לא חכם כמוך, אבל יש לי גם יתרונות אחרים.
אשמח אם תתני לי עוד הזדמנות." בעצם, למה לא? שאלה את עצמה אלין, ובלי לחשוב יותר מדי, היא התחילה ללכת לכיוון חדרם של אוליבר ואנדרו, השותף שלו לחדר- ושוב פעם, בלי לחשוב יותר מדי, במהירות, כדי שלא יבחינו שהיא נכנסה למגורי הבנים, היא פתחה את הדלת ונכנסה לחדר.