לא סתם – פרק 2 ( אולי זה לא כל כך נורא )

אלין נשמה עמוק ונכנסה לכיתה. היא צעדה לעבר האישה בעלת התלתלים החומים והעיניים הירוקות, שכנראה הייתה המורה, ולחשה לה במבוכה שהיא התלמידה החדשה.
"ילדים, תכירו. זאת אלין בארגן, והיא התלמידה החדשה שספרתי לכם עליה. אני מצפה שתתייחסו אליה יפה, ותראו לה עד כמה אתם כיתה נהדרת," אמרה המורה.
אלין הסתכלה בחשש על התלמידים שישבו במקומותיהם, בטוחים בעצמם.
חלק התלחששו, חלק הביעו אדישות, חלק בחנו את אלין וחלק בכלל לא שמו לב שהיא נכנסה לכיתה שלהם.
"נעים מאד להכיר אותך. אני גברת שאנל, ואני המורה שלך מעכשיו,"
גברת שאנל פנתה אל אלין. אלין חייכה חיוך מזוייף.
"תתיישבי ליד ויולט בבקשה," גברת שאנל בקשה מאלין.
היא הצביעה על שולחן בו ישבה נערה בעלת תלתלים שחורים ארוכים ועיניים חומות.
אלין התיישבה במקום הפנוי ליד הילדה, שכנראה שמה היה ויולט.
ויולט חייכה אל אלין בחביבות, ואלין רשמה לעצמה במוחה את ויולט ברשימת ה-
"ילדים שאפשר לנסות להתיידד איתם".
השיעור המשיך, ואלין התחילה לבחון את כל התלמידים.
מבטה נתקע בנערה עם שער שטני ארוך וחלק ועיניים כחולות בהירות.
אלין לא הצליחה להסיר מהנערה היפה את מבטה. היא הניחה שזאת מלכת השכבה, בגלל היופי שלה ובגלל שסביבה היו מליוני בנות שכל הזמן דברו איתה וצחקקו.
אלין משכה כתפיה וחזרה ללמוד. אבל אותה הנערה לא הניחה לה, ואלין החליטה שבסוף היום היא תשאל את ויולט מי זאת הנערה הזאת. בהחלטה זאת היא חזרה ללמוד,
והפעם בהקשבה מלאה.

כעבור שבע שעות של לימודים, נגמר היום. אלין כבר ידעה באיזה חדר היא, כי גברת האוס כבר הספיקה להגיד לה כשהייתה במזכירות. אבל היא לא ידעה עם מי תהיה בחדר.
היא קוותה שזאת תהיה מישהי נחמדה, אחרת היא בצרות. אלין נשמה עמוק ופנתה אל חדר מספר 27 במגורי הבנות. היא עצמה עיניים ופתחה את הדלת. היא נכנסה לתוך חדר שהכיל ספה אחת גדולה בצבע חום, מנורה, שני חלונות קטנים, שתי תמונות על הקיר, מראה אחת קטנה ושולחן בצבע לבן. על הספה קפצה ויולט, שנראתה שמחה וקצת מתלהבת.
אלין הניחה בהקלה שויולט איתה בחדר, ושלכן היא נצלה משותפה רעה לחדר.
ויולט הצביעה על הדלת שהייתה בצד, כלומר הדלת שמובילה לחדר של אלין.
אלין הנהנה בתודה לעבר ויולט ופתחה ללא היסוס את הדלת השנייה.
מולה התגלה חדר בעל מיטה וחצי עם מצעים לבנים-ורודים, חלון אחד גדול, מנורת קריאה קטנה, ארון גדול וישן, שולחן קטן ועליו שעון מעורר, מדף גדול מעל המיטה ושטיח קטן חום על הרצפה. היא חייכה בסיפוק. אולי זה לא כזה נורא כמו שהיא חשבה. אומנם היא תחת השגחתם של המורים כל היום, ואין לה עוד חברים, ויהיה לה משעמם… אבל היא לפחות תוכל לחיות כמו בן-אדם.
היא התחילה לסדר את הבגדים שלה בארון ואת חפציה, עד שכל המזוודה התרוקנה.
כעבור שעה היא צנחה על המיטה, מתנשמת ומתנשפת, אחרי שסדרה את חדרה.
"אני רואה שסיימת לסדר את החדר, מה?" אלין שמעה קול נעים מאחוריה.
היא נעמדה.מולה עמדה ויולט, נשענת על הדלת. אלין חייכה, הפעם חיוך אמיתי,
כזה שלא יצא לה לחייך כבר כמה זמן.
"אם כבר יוצא לנו לדבר, אז תגידי, למה באת לפה? זה לא מקום חרא בעיניך?"
ויולט שאלה את אלין בסקרנות אמיתית.
"בואי נאמר שלא ממש שאלו את דעתי על המעבר לפה. החיים הקודמים שלי היו יותר גרועים מזה, תאמיני לי," אלין משכה את כתפיה. ויולט הביטה באלין בשאלה, אבל אלין הרימה את ידה בביטול. היא במילא לא התכוונה לספר לאף אחד על חייה הקודמים.
"תגידי, ויולט, מי זאת הנערה הזאת עם השער השטני הארוך?" אלין שנתה נושא.
"אה, אני רואה שכבר הספקת להבחין בג'ני. ג'ני זאת מלכת השכבה, מי שראית בכיתה היום,"
ויולט עקמה את אפה. נראה שהיא לא מחבבת את ג'ני. אלין הבינה אותה. גם היא, בפעם הקודמת שלמדה בבית ספר או במקום כלשהו, היא לא חבבה את מלכת השכבה.
מלכת השכבה תמיד הייתה סנובית, חושבת שהיא יותר טובה מכולם.
"ככה זה אצלכם כל הזמן? אתם רק מדברים עם השותף לחדר כל היום? אין אקשן? לא עושים כלום? איזה שעמום, באמת…" התלוננה אלין. ויולט צחקה.
"היי, זה לא ככה כל הזמן. לפעמים זה ככה, ואין מה לעשות. בדרך כלל יש מסיבות ללא רשותם של המורים, פגישות, זוגות, משחקים במגרש, החיים הרגילים, את יודעת…"
ויולט הסבירה לאלין תוך כדי שהיא מחניקה את צחוקה.
"תזהרי! את תכף נחנקת לי פה!" נזפה אלין בויולט. ויולט הרימה את גבתה והפסיקה לצחוק.
"אז מה את רוצה לעשות?" אלין שאלה את ויולט. ויולט משכה בכתפיה.
"בואי נלך למדשאות. נשארו לי סיגריות, אז נוכל לדבר ולעשן…
יש לך עוד הרבה מה ללמוד על המקום הזה. את עוד תגלי שזה המקום הכי מרתק שהיית בו בחיים…" ויולט אמרה. אלין גיחכה בשקט והתחילה ללכת לכיוון המזוודה שלה.
היא הוציאה מתוך נרתיק קטן שהיה מוסתר בתחתית המזוודה חבילת סיגריות ונפנפה בהם מול ויולט.
"הבאתי ליתר ביטחון. אז, נלך?" אלין שאלה את ויולט. ויולט הנהנה, לקחה את הסיגריות שלה, והן יצאו מין החדר שתיהן, עם החבילות מוחבאות בכיסיהם.

"אז… מה את רוצה שאני אספר לך?" ויולט שאלה את אלין כשהן התיישבו על הדשא הרטוב, רחוק מטווח הראיה של השומרים ושל האחראית על מגורי הבנות.
"אממ… את יכולה לספר לי עליך?" שאלה אלין את ויולט ברצינות. אלין הבינה שויולט יכולה להיות חברה מצויינת ושהיא חייבת לדעת עליה קצת לפני שהיא מתחברת איתה.
ויולט משכה את כתפיה, אבל הסכימה לספר.
"מה אני כבר יכולה להגיד? שהייתה לי אמא שמתה, ויש לי אבא שבכלל לא מתייחס אלי אלא רק בעבודה שלו, ושאני גרה אצל משפחה שהיא לא המשפחה שלי באמת בגלל שאבא שלי לא יכול לטפל בי ואין לי אמא, ושחוץ ממני במשפחה שאני גרה אצלה יש עוד תאומים ששונאים אותי?"
ויולט אמרה במרירות.
"תתחילי מהתחלה," בקשה אלין. ויולט משכה שוב בכתפיה.
"כשהייתי בת עשר אמי מתה בתאונת דרכים. אבי התפטר מעבודתו והמשיך לטפל בי עד שהייתי בת שתיים עשרה. כשהייתי בת שתיים עשרה, אחרי שנתיים של עוני,
אבי מצא עבודה טובה מאד והתחיל לעבוד. אבל זה עלה לו ביוקר. הוא נסע בחמש בבוקר וחזר בעשר בלילה. לכן הוא חיפש לי משפחה שתהיה מוכנה לאמץ אותי בגלל שהוא לא יכל לטפל בי. וככה הועברתי למשפחה בעלת תאומים, שההורים בה קשוחים ולא שמים לב אלי, ושיש לה שני תאומים מעצבנים וגסים. לאבא שלי היו יותר חשובים העבודה והכסף מאשר הבת שלו, כלומר אני, אמא שלי מתה מזמן, ומי שאני גרה איתו מתייחס אלי כאל אוויר.
זהו, אלו החיים שלי." ויולט סיפרה במרירות. אלין השפילה את ראשה בעצב.
היא הבינה את ויולט. גם היחסים שלה עם אביה היו משהו נורא.
"אני מזדהה איתך, ואני מצטערת אם גרמתי לך לעצב," אלין לחשה לויולט באהדה.
היא לא רחמה על ויולט, היא הזדהתה איתה. היא ידעה שהיא עצמה לא אוהבת שמרחמים עליה, ולכן היא לא רחמה על ויולט. היא רק הייתה עצובה ממה ששמעה כרגע.
היא העריצה את ויולט על האומץ שלה לספר את הדברים הללו למי שהיא לא מכירה ועוד לא לבכות. ויולט חייכה אל אלין באדישות. לא נראה שמה שהיא אמרה גרם לה צער.
אלין חייכה גם היא בהקלה, והשתיים עשו את דרכן בחזרה אל מגורי הבנות.
אלין קוותה שויולט לא חושבת שבפעם הבאה שהן ילכו לפגישה כמו שהייתה להן עכשיו,
אלין תספר לויולט על עצמה.