לא סתם פנימייה – פרק 2- חרטות

עדיין עובדת על צבועים, אז בינתיים…

-נקודת מבט לורן-

הקלטה 1-

"אני לא מבין מה הקטע של ההקלטות האלה? הן מיותרות לפי דעתי, החקירה מיותרת, הפנימייה מיותרת, כל מה שקשור לחודש האחרון מיותר!"

סוף הקלטה

לורן הביט סביב, עצי הפארק השמיעו רוח חרישית. שיערו החום הונף לאחור. "חקירה מוזרה" אמר לעצמו והטיח את המכשיר לאדמה. הוא הביט בו, המכשיר לא נשבר. "בסדר, אני אספר!" נזף לבסוף ואחז במכשיר. הוא לחץ על הכפתור השחור והחל לספר, כאשר דמעה יורדת במורד לחיו.

המשך הקלטה 1-

"אני לורן, בן שבע עשרה, מחיפה. כשהוריי שלחו אותי לפנימייה לא הופתעתי, הוריי איימו עליי כי יעשו זאת חודשים רבים בשל המעשים הרעים שאני עושה מדי יום. אמי קוראת למעשים האלו 'קונדסים' אני קורא להם, 'לשפוך על השכנה דלי של צבע' או 'לעבוד על אחותי שיש מפלצת בשירותים'. לא פעם ולא פעמים שמעתי מפי אמי 'לורן, הפנימייה מחכה לך' אבל אף פעם האיום הזה לא התממש. כשהוריי קראו לי לשיחה על הפנימייה אני הייתי בטוח שזאת עומדת להיות שיחה רגילה על כמה שהחיים מאירים לי פנים ואני מפנה אליהם את הגב, או איך שאני יכול להיות ילד טוב, אבל אני בעצם סתם אחד, כן, שיחה מהסוג הזה. אבל זאת לא הייתה שיחה כזאת. הפעם להוריי היה מבט מודאג אך גם כעוס. "מה… מה קרה?" שאלתי בחשש. "לורן, אני לא יודע איך להגיד את זה" אמר אבי בקול זהיר. "מה?" שאלתי חושק בתשובות. "אני ואמא שלך, החלטנו שבמשך הקיץ…" הוא עצר את עצמו והביט באמי שהנהנה שימשיך. "אתה עומד ללכת לפנימייה במשך הקיץ" הוא אמר את זה בבת אחת ועצם את עיניו. קפצתי את אגרופיי. "עוד פעם האיומים האלה?" לחשתי. אמי נדה בראשה והושיטה לעברי דף לבן אשר מסגרתו צבועה בעיטורי תכלת. "כבר רשמנו אותך, זה העלון של הפנימייה. תישאר איתנו לסוף השבוע, ביום ראשון את עוזב" אמרה במבט דואג. הבטתי בהם. ליבי פעם בחוזקה. "אתם מה?!" צעקתי ברחבי הבית. אבי נעמד על שתי רגליו ורכן לעברי. "אתה לא תצעק פה שמעת?!" צעק לעברי. יריתי לעברו מבט קר ועליתי לחדרי, הוצאתי כמה חולצות טריקו ומכנסיים שיספיקו לי לשבועיים לפחות, ארזתי את הכל במזוודה אפורה והשענתי אותה על הקיר. "ככה?" אמרתי לעצמי. "אין בעיה, אני אלך לפנימייה, עד שאתם תתחננו שאני אחזור, תתחננו!" את המילים האחרונות צעקתי. "לורן!" נשמעה צעקת אבי. התעלמתי ממנו וארזתי את המחשב הנייד שקנו לי לפני שנה. "אתם עוד תראו" סיננתי והכנסתי את המחשב לתוך המזוודה.

– סוף הקלטה-