לא סתם פנימייה – פרק 1- לא תמיד מרוצה

-נקודת מבט אמילי-
הקלטה1-
הפנימייה הזאת תפסה אותי לא מוכנה. לא ציפיתי שהוריי יוותרו עליי ככה, בלי הסברים, לפעמים אני שואלת את עצמי, למה הם גידלו אותי עד כה עם הם מוותרים עליי בסופו של דבר. כן, אולי זה קצת מוגזם, אבל יאמר לזכותי, שכששולחים אותך לפנימייה באמצע חיי השגרה, את לא עוצרת לחשוב מה מוגזם ומה לא.
-סוף הקלטה-
אמילי לחצה על הכפתור השחור בצד מכשיר ההקלטה. היא דיברה ודיברה,בלי לעצור, הסבירה תיארה, אבל גם חששה. כאשר השוטרים זימנו אותה לחקירה, רגליה רעדו ונשמותיה התקצרו, ועכשיו, הם הטילו עליה משימה פשוטה, לשחזר הכל, להקליט, לא במכשיר הסלולרי, ולא במחשב הנייד, אלא במכשיר מיוחד שהמשטרה הלוותה לה לצורך החקירה. היא לקחה את המכשיר לביתה בחוסר רצון מופרז והחלה לדבר, ללא הפסקה, רק לתאר ולזרוע מלח על הפצעים, ולאמילי היו הרבה פצעים.
-נקודת מבט אמילי-
המשך הקלטה 1-
"טוב אז, אני אתחיל, קוראים לי אמילי אדר, בת שש עשרה מאילת. הכל התחיל לפני חודש, טיילתי ברחוב בו אני גרה, ידיי טמונות בכיסיי הג'ינס האפור שלבשתי ושיערי החום מפוזר על ראשי ברשלנות. הכל היה רגיל, עד שאבי התקשר אליי וביקש שאגיע הביתה מהר ככל שאני יכולה.רצתי כאשר פניי קדימה. לא ידעתי מה קרה, חששתי, אבל כשהגעתי, התפלאתי לראות שהכל כשורה, אמא במטבח אופה עוגות ואבא בסלון קורא עיתון ישן. "מה קרה?" שאלתי מסדירה את נשימותיי. אבי הוריד את העיתון באיטיות והניח אותו על ספת העור החומה עלייה ישב. אמי יצאה מהמטבח וישבה לידו בפנים מודאגות, אולי כן קרה משהו? הבטתי בהם, הם היו מודאגים, אין ספק. "מה… מה קרה?" שאלתי בבהלה. לאחר שתיקה מביכה אבי החל לדבר. "אמי שלנו, את שמת לב לציונים שלך בזמן האחרון" לחש. אמילי הנהנה בדממה. "אנחנו חשבנו, בקרוב תצאי לחופשת הקיץ ובשנה הבאה את תהיי בכיתה י'א, את תהיי כבר גדולה אמי" הוא אמר בחיוך וליטף את שיערי ברכות. "ואני ואביך" הפעם אמי דיברה, קולה רעד, דבר שקורה לה רק כשהיא לחוצה. "אנחנו חשבנו על זה הרבה והגענו להחלטה שהמקום הנכון בשבילך כרגע" אמי עצרה לרגע ולאחר שלקחה נשימה עמוקה המשיכה "את עומדת ללמוד בפנימייה במשך הקיץ" הסביבה החלה להיות מטושטשת, הוריי החלו להיעלם, זאת רק אני, אני מול העולם, אני מול הפנימייה.
"אמילי!" צעקה אמי והסדרתי את נשימותיי ראייתי חזרה לפעול כרגיל והוריי הופיעו מולי עם אותו מבט מודאג. "קחי, זה העלון של הפנימייה, אני בטוח שאת תאהבי אותה" אבי הושיט לעברי עלון דק, רקעו לבן ממוסגר בעיטורי תכלת. "בבקשה לא…" לחשתי, קולי רעד, פחדתי. "מצטערת אמי, את הבת שלנו, אנחנו דואגים לך"… אמרה אמי בקולה הרך שרעד יותר מאי פעם. "אם אתם שולחים אותי לשם…" התחלתי לאמר בעודי מקמטת את העלון. …"אתם לא דואגים לי" החשתי את צעדיי לחדרי, טרקתי את הדלת בחוזקה וקברתי את עצמי מתחת לשמיכה, טמנתי את ראשי בכפות ידיי והתחלתי לבכות. "זה סתם חלום, זה סתם חלום" מלמלתי לעצמי. אך בתוכי ידעתי שהכל אמיתי, הכל מציאותי, והכל בגללי"
-סוף הקלטה-