לא סתם – פרק 4 ( אהבה וגיהינום, המשך )

** לפני שממשיכים, רציתי להגיד שאני ממש גאה. פעם ראשונה שאני כותבת פה ארבע פרקים ( שלוש והמשך ) בלי להישבר… תמיד נשברתי או שלא היה לי איך להמשיך :) אז תודה.
אני ממש גאה :) **

"אוליבר…" אלין עצרה במקומה. מולה עמדו אוליבר ושרי, מתמזמזים ומתנשקים.
היא שמה את ידה על פיה, והתחילה לצעוד חזרה לכיוון דלת היציאה.
"אני רואה שהפרעתי, מצטערת, לא משנה…" הצליחה אלין להגיד.
לפני שאוליבר הספיק להגיד משהו או לרוץ אחריה, היא כבר יצאה.
אוליבר אומנם התנתק משרי, אבל לא הלך אחרי אלין. מה זאת אשמתו? זאת לא אשמתו שהיא נכנסה באמצע שהוא ברגעים אינטימיים עם חברה שלו. למרות תחושת הפיספוס שהרגיש, חזר אוליבר להתיישב על מיטתו והפנה את תשומת ליבו לשרי, שוב.
אלין המשיכה לרוץ ממגורי הבנים. היא צפתה שאוליבר ירוץ אחריה, היא רצתה שהוא ירוץ אחריה. שיהיה נבוך ויבקש סליחה. ובעצם, על מה בדיוק? זאת הרי לא אשמתו. את הפרעת לו, זאת אשמתך, נזפה בעצמה אלין. ולמה בכלל אכפת לה אם אוליבר ירוץ אחריה או לא?
זה היה צד בתוכה, שאלין אפילו היא עצמה לא הכירה. לא, אני לא אוהבת אותו.
אני כועסת עליו, ואני סתם מפנטזת על דברים שלא קיימים, סכמה אלין.
ואכן – היא לא אהבה אותו. היא כעסה עליו, היא כעסה על איך שהוא מזלזל בה ובלימודים.
היא פשוט קנאה, קנאה בזה שיש בפנימייה זוגות שהצליחו יותר ממנה,
זוגות מאושרים. שיש ביניהם אהבה. מה שהיא בחיים לא חוותה להרגיש.

שעות הערב הגיעו, ואלין ישבה בישיבה מזרחית על מיטתה. ויולט הייתה שקועה בלמידה למבחן בהיסטוריה, מה שאלין עשתה כבר אתמול, וגמרה תוך שעה.
אלין הביטה אל השעון המעורר שלה, שלא ממש עורר אותה אלא רק סימן לה מה השעה.
השעה הייתה תשע בלילה, די מוקדם. בתשע וחצי סוגרים את הבניינים ואף אחד לא מורשה לצאת החוצה. אלין תכננה לעשות עם ויולט מסיבת פיג'מות כמו שהיא הייתה עושה כשהיא הייתה קטנה יותר, אבל מכיוון שויולט החליטה שהיא לומדת עכשיו, אז אלין השתעממה בחדרה. לבסוף היא החליטה לקרוא, מה שהיה אחד התחביבים הגדולים ביותר של אלין.
היא לא ממש אהבה להודות בזה, אבל היא אהבה מאד לקרוא ולכתוב דברים.
כשהיא קראה היא הרגישה שהיא נסחפת לעולם אחר, כשהיא כתבה היא הרגישה שהזמן קפא ושהיא יכולה לכתוב עד שתמות, וכשהיא שמעה מוזיקה ( עוד אחד מהתחביבים שלה )
היא הרגישה שהיא מרחפת באוויר, מנותקת מהעולם. בדרך כלל היא הייתה שמה את האוזניות הגדולות והאדומות שלה שאמה קנתה לה ליום הולדת בגיל ארבע עשרה, לוקחת ספר שהיא אוהבת וקוראת. אנשים לא הבינו איך היא מצליחה להתרכז בספר כשהיא שומעת מוזיקה, אבל איכשהו, אלין הצליחה יותר להתרכז עם המוזיקה מאשר בלעדיה. היא לקחה את "משחקי הרעב" ואת אוזניות האדומות שלה והתחילה לקרוא. כעבור ארבעים וחמש דקות, היא הייתה בעמוד האחרון. היא קראה אותו ושמה לב שמאחוריו מתחבא פתק גדול. היא פתחה את הפתק וקראה.
"לאלין המתוקה שלנו, שתחיי עד מאה ועשרים, יום הולדת שמח, אנחנו לא יודעים מה היינו עושים בלעדיך. את הגאווה והאוצר שלנו. הלוואי והיינו יכולים לתת לך יותר מסתם ספר. אבל לצערנו, זה מעבר ליכולתנו. קריאה מהנה, שתמשיכי להנות מהחיים ולחשוב טוב, שלך באהבה רבה עד מאד, אוהבים עד השמיים ומעבר, אמא ואבא."
היא קראה ובכתה. משחקי הרעב היה המתנה שהוריה נתנו לה ליום הולדת שתיים עשרה.
אז אבא שלה עוד לא היה משוגע ושתה רק קצת, אז אמא שלה עוד הייתה עליזה,
ואז היא, אלין עצמה, עוד חשבה באופטימיות והאמינה שהעולם טוב.
אלין ניסתה להפסיק את הדמעות, אבל הן היו מהירות ממנה. הן גלשו במורד פנייה במהירות, וכעבור כחמש דקות נהייתה על השמיכה הלבנה של אלין כתם של דמעות, או יותר נכון, שלולית של דמעות. היא ירדה מין המיטה, החליפה סדינים, סגרה את הספר וכבתה את האור. השעה הייתה עשר ורבע. בדרך כלל אלין הייתה הולכת לישון באחת עשרה או בשתיים עשרה, אבל היום היא הייתה עייפה ולא חשבה הרבה. לפני שהיא נכנסה למיטה, היא זרקה את הברכת יום הולדת הישנה לפח. היא זרקה זכרונות טובים מפעם לפח. היא השליכה אותם, ומחקה אותם מזיכרונה. היא סלקה עוד חוויה טובה מחייה, והיא אפילו לא הייתה מודעת לכך.

"היי, בארגן, אני מצטער על שלשום. אני רוצה לדעת מה היה כל כך חשוב שהתפרצת אתמול ככה לחדר שלי בזמן שהייתי עם שרי." אלין אכלה בקפיטריה ארוחת בוקר, עד ששמעה את קולו של אולביר מאחוריה. היא צפתה שהוא יכעס, אבל קולו היה רגוע וסקרן.
"סתם, רציתי להגיד לך שאני מוכנה לקחת סיכון ולנסות להכניס לראש שלך טיפת מוח. זהו, סיימת? יופי, אז ביי." היא אמרה לאוליבר בכעס וברחה משם. היא לא הבינה למה היא כועסת על אוליבר עכשיו, אבל היא הניחה שזה בגלל שהוא גרם לה להיזכר בזה שכולם סביבה אוהבים ורק היא לא יודעת מה זה אהבה. היא הניחה שזה בגלל שלשום, כשהוא נפל עליה בטעות. אם היא כל כך כועסת עליו, אז למה היא חושבת עליו כל הזמן? על זה לא הייתה לה תשובה.
אוליבר עבר שולחן ולא פנה יותר לאלין. הם לא דברו ולא הסתכלו אחד על השני עד שהגיע השיעור הראשון, בו הם היו צריכים להראות את העבודה שלהם על אירלנד, שאז – כמובן, הם היו צריכים להסתכל אחד על השני כל הזמן…
"תודה לכם, אוליבר ואלין, ועכשיו, ג'ו ורוקי, תורכם." אמרה גברת שאנל לאוליבר ואלין ואחר כך פנתה לזוג הבא. אוליבר נראה אדיש ואלין כועסת. אוליבר לא הבין למה אלין כועסת עליו כל כך, ואלין לא הבינה למה הוא לא אומר כלום ולא שואל אם היא כועסת.
האם הוא בכלל צריך?

בסוף הלימודים, הלכה אלין מהר להתקלח. היא הייתה חייבת שטיפה מהיום הזה. המים החמימים שטפו אותה, והיא יצאה חדשה, בטוחה בעצמה. מקלחות תמיד עשו לה את זה…
אלין הספיקה לצאת מין מגורי הבנות ופנתה לעבר הדשא כדי לחשוב קצת, אבל אז יד שזופה עצרה אותה. מישהו דחף אותה דחיפה קטנה מאחור. היא הסתכלה לאחור.
שרי עמדה שם.
"מה את רוצה?" אלין שאלה בחשש. "נו? אני לא מתכוונת לעמוד כאן כל היום!" אלין החליטה לעקוץ את שרי. ההתגוננות הכי טובה היא ההתקפה.
"ממ, אני רואה שיש לך פה. אז תקשיבי לי טוב טוב. אני רואה איך את מסתכלת על אוליבר, ואני רק רוצה להבהיר את זה שאין לך שום סיכוי להגיע אליו. הוא חבר שלי והוא אוהב אותי. אנחנו חברים כבר חצי שנה, קיימנו יחסים כבר הרבה פעמים והוא לא יעזוב אותי רק בשבילך. תכניסי את זה לראש שלך. את עלובה ואף אחד לא אוהב אותך!" צעקה שרי ברשעות.
אלין החווירה. "על מה את מדברת לעזאזל?! אני ממש לא אוהבת את אוליבר, אני כועסת עליו ושומרת לו טינה. ואיך את מעזה בכלל? אני משתתפת בצערו של אוליבר שהוא חבר שלך."
אמרה אלין בתמימות, ולפני ששרי הספיקה לומר משהו, אלין כבר הסתלקה לתוך מגורי הבנות. לא היה זה זמן טוב לשבת בדשא. היא לא התייחסה אל שרי, אבל משהו בדבריה הדליק את אלין והמשפט "את עלובה ואף אחד לא אוהב אותך" בער בתוכה ודקר אותה כל פעם מחדש. שרי צודקת, היא עלובה. היא לא שווה כלום. בבית לא רצו אותה, למה היא חשבה שפה ירצו אותה? היא רק מזיקה. היא עלובה.

"אלין…" ויולט דפקה על דלת חדרה של אלין. לאחר שאלין לא ענתה, ויולט פתחה את הדלת. אלין הייתה שרועה בין הכריות שלה, מתחת לשמיכה, בוכה.
"גברת שאנל קוראת לך. היא רוצה לדבר איתך, היא בקשה שתלכי לכיתה, היא מחכה לך שם,"
קולה של ויולט רעד למראה אלין הבוכה. היא מהרה לסגור את הדלת ולא להפריעה.
היא ידעה מתי אלין רוצה זמן לבד. אלין מחתה את דמעותיה, התלבשה, סרקה את שערה הפרוע והלכה לכיתה שלה, כדי לפגוש את גברת שאנל, למרות שהיא ממש לא הייתה במצב רוח לכך.
"אלין, רציתי לדבר איתך. לא יצא לנו לדבר מאז שהגעת לפנימייה, כלומר לא לבד. הייתי רוצה שתשתפי אותי קצת כל פעם בחייך, איך שנוח לך, יש לנו זמן. כל יום חמישי תבואי לפה בערך לשעה. הייתי רוצה להיות שותפה בחייך, ולנסות לעזור לך למצוא דרך חדשה. שמעתי שהיה לך עבר לא קל." ככה פתחה גברת שאנל את השיחה עם אלין. אלין השפילה מבטה, מנסה להסתיר את דמעותיה, שלא היו קשורות.
"כן. אבא שלי הכה אותי ואת אמי. במשך ארבע שנים. בסתר. הוא איים עלינו,
וכל הזמן שתה אלכוהול. לפני שבאתי לפה, אחד השכנים החדשים בא לבית כדי להכיר אותנו ולכבד אותנו בעוגה, וזה היה מפתיע כי אבא לא תכנן את זה, ובדיוק באותו הזמן הוא הכה אותי ואת אמא, והשכן ראה את הכול והתקשר למשטרה. לפני שהמשטרה הגיעה, אבי הספיק לשבור את כל הבית ולהכות את אמא שלי הרבה יותר חזק. אני ניצלתי בנס. שלחו את אמי לבית החולים, ואת אבי לתחנת המשטרה. עכשיו הוא כבר בבית הסוהר."
שפכה אלין ללא אזהרה. היא הרגישה שהיא יכולה לספר לגברת שאנל דברים, אולי היא תבין.
וחוץ מזה – מה היא מרוויחה מזה שהיא שומרת הכול בסוד? מה הבעיה לספר למישהו אחד?
"אני זבל, אני כלום, אף אחד לא אוהב אותי… ובצדק," מלמלה לעצמה אלין בשקט.
גברת שאנל הבינה שכרגע אלין בצב לא טוב, ובגלל שאלין כבר ספרה חצי מהסיפור, אומנם בקצרה, גברת שאנל הניחה לאלין ללכת לחדרה בחזרה ולישון. היא אחלה לה בהצלחה, בלי לדעת שאלין זקוקה להרבה הצלחה ואומץ בשביל להמשיך לשרוד בפנימייה.