לא מתחרט | פרק 2

פרק 2 | הבחור החדש
———————————
אמילי החלה לעקוב אחר שביל הדם ההולך ומתחזק ככל שהתקדמה.
"הכל בסדר?!" שאל האיש כשראה דמעה בעינייה?
"ממה כל הדם הזה?," שאלה.
"לא יודע, אבל אנחנו יכולים לברר." אמר וחייך אץ חיוכו המרושע.
"מצטערת, אני חייבת לזוז." אמרה ונסוגה חזרה אל הרכב. האיש החל לעקוב אחריה, אמילי הגבירה את צעדייה והסתלקה מן המקום.

למחרת בבוקר הכל היה מוזר בעינייה, שובל הדם נעלם והיא המשיכה לפגוש באותו האיש בדיוק כשעברה באותו המקום. בכל פעם האיש הציע שוב ושוב לנסות לחקור מה מקור הדם.
אמילי מיהרה לבית הספר, החנתה את הרכב במקומו הקבוע ורצה אל עבר הבניין.
"משהו מאוד מוזר קורה," אמרה לנטלי ורון שישבו צמודים אחד לשני, דבר שהיה מוזר לאמילי כי הם מעולם לא כל כך חיבבו אחד את השני.
"מה קרה?," שאל רון.
"שנייה רגע, מה קרה איתכם?." שאלה וחיוך ערמומי מילא את פניה.
"אנחנו… אנחנו," גמגמה נטלי.
"אוי נו באמת, אל תנסי להסתיר." אמרה.
"היא צודקת, מה יש להסתיר?." פנה רון לנטלי ונישק את שפתייה בלהט.
"ידעתי!, אני בחיים לא טועה בזה." אמרה והחליטה להשאיר את השניים לבד.
אמילי נכנסה אל הכיתה והתיישבה במקומה משועממת מתמיד, חושקת כל כך לספר על מה שקרה עם האיש למישהו ולא מצאה למי.
"בוקר טוב." אמר ריאן כשנכנס לכיתה והתיישב על ידה.
"בוקר…" ענתה בחצי עצב וחצי חיוך.
"מה קרה?," שאל וקימט את פניו.
"לא בטוחה." אמרה וסובבה את ראשה לצד הנגדי.
"את נראית די בטוחה אם זה גורם לך עצב." אמר ריאן בניסיון להוציא ממנה את האמת.

"סתם נו, אתה תחשוב שאני משוגעת." ענתה בחיוך מטופש.
"אני כבר חושב שאת משוגעת." אמר ריאן וצחקק.
"נו יופי, גאון." אמרה וצחקה.
"עכשיו ברצינות, מה קרה?." שאל.
"סתם, זה נהיה מוזר יותר ויותר. אחרי היום הראשון של הלימודים התכוונתי ללכת לבראד ובדרך האוטו ציפצף בצורה מוזרה, אז יצאתי לבדוק מה זה." אמרה.
"נו ומה זה היה בסוף?," שאל.
"לא יודעת. מה שכן, היה שם שובל של דם לאורך הכביש, אז עקבתי אחריו. פתאום איש אחד שחייך באופן מוזר מאוד שאל אותי אם אני רוצה לדעת מה זה. כמובן שלא הלכתי, מאז רק בשעות הלילה אני רואה אותו הולך וחוזר על אותו הכביש, כאילו הוא מחכה לי. בכל פעם שאני רואה אותו הוא מתיע לי את אותו הדבר שוב ושוב." אמרה והביטה אל תוך עיניו של ריאן.
"ממש מוזר, כמה זמן את כבר מסתובבת עם זה בבטן?," שאל.
"כמעט חודש." ענתה בעצב.
"ולא יכולת להגיד לפני?, ככה את סומכת על חברך לשולחן?" אמר בחיוך.
"נו דביל שקט. מה לעשות?." שאלה והשתדלה שלא לצחוק.
"לא יודע, מה שכן?, הוא כנראה רוצה משהו." אמר.
הצלצול נשמע לפתע והשיעור התחיל, אמילי לא הייתה מסוגלת להתרכז, מחשבות הציפו אותה לגבי מה שעלייה לעשות.

"איפה בא לך לשבת?," שאל רון.
"בוא ליד הבר," אמר בראד והצביע. "אז שמעתי משהו די משונה…" הוסיף.
"מה שמעת כבר?," שאל.
"אתה ונטלי, זה אמיתי?…" ענה.
"כן." אמר וחיוך הציף את פניו.
"עם החיוך הזה אתה חייב לספר איך זה קרה." אמר.
"אז ככה… הייתי בבית וסתם השתעממתי מול הטלויזיה, היא דפקה בדלת, פתחתי. היא החליטה לספר כל מה שהיא מרגישה, לא יודע למה או איך, הרגשתי את הצורך לנשק אותה וזה פשוט קרה." אמר בחיוך שלא ירד מפניו לרגע.

"נסיכה שלי, מה קורה?." שאלה אמילי את אמה כשהייתה ברכב.
"הכל בסדר יפה שלי, מה איתך?." קולה של אמה נשמע בפלאפון.
"אני מתגעגעת, לא היינו ביחד הרבה זמן." ענתה.
"גם אני, מחר אני ואת בקולנוע, יש סרט מתח חדש." ענתה, חיוך עלה על פניה של אמילי.
"אני עוד מעט יחזור אלייך." אמרה אמילי וניתקה מיד כשראתה שוב את האיש. הוא הביט עליה במבט שותק וכועס, חיוך זומם מילא את שפתיו. אמילי יצאה מהאוטו והתקרבה אליו.
"אני רוצה לדעת." אמרה.
"בשמחה." אמר והתקרב אל שני. בן רגע פתאום האיש הגיח מאחוריה ואחז בגרונה, ידיו היו מלאות דם, הוא חשף את שיניו והתקרב אליה באיטיות.
"אני אוהב שהם צורחים." אמר לעצמו בקול.
לפתע היא הרגישה שגרונה השתחרר מאחיזתו והיא הסתובבה במהירות וראתה את האיש שוכב ברצפה, טל הפיל אותו ונעמד ביניהם, שיניו נחשפו כמו שיניו של האיש וצבע אדום כדם מילא את עיניו.