לא מתחרט | פרק 1

פרק 1 | חוזר הביתה
—————————–
"לאן אני נוסעת?, אתה מוכן להגיד סוף סוף?" שאלה סקרלט.
"פשוט תירגעי. עוד מעט נגיע," הסביר אדוארד.
"אני ממש אוהבת שאתה עושה לי הפתעות, אבל אני חושבת שהפע…" אמרה סקרלט ונקטעה.
"זהירות!!!" צעק אדוארד כשראה שהם עומדים לדרוס הולך רגל.
סקרלט ניסתה לבלום בכל כוחה, אך הרכב היה במהירות גבוהה מידי והולך הרגל פגע ברכב.
"חכי כאן, אני אצא לבדוק." אמר אדוארד ופתח את הדלת.
"אתה בסדר?," שאל כשעמד על יד האיש. "סקרלט תביאי מים מהר, הוא מעולף!." צעק.
אדוארד התקרב כדי להביט בו מקרוב, הוא נראה ללא פגע בכלל, לפתע האיש הקריב את ראשו במהירות אדירה ונשך את אדוארד בצווארו, לאחר שניות אחדות אדוארד ניקז מדם ומת.
"אדוארד איפה אתה?," שאלה סקרלט כשיצאה מהרכב עם בקבוק המים בידה.
ערפל עיטה את הרחוב וסקרלט בקושי ראתה דבר.
"אדוארד?…" אמרה סקרלט בחשש.
גופתו של אדוארד התרסקה על הרצפה. סקרלט התקרבה אל אדוארד בדאגה.
"אדוארד, דבר איתי!!!" צעקה סקרלט. היא שמה לב לדם שיצא מגרונו ונבהלה. דמעות שטפו את עינייה.
"שלום." אמר האיש שהופיע פתאום מולה.
"מי אתה?," שאלה בפחד.
"הסיוט שלך." אמר, עיניו נעשו אדומות ובין רגע שיניו היו נעוצות בצווארה והיא ניקזה מדמה ומתה.

הבוקר עלה, השמיים התמלאו בצבע כחול שהתאין באופן מושלם לעננים הלבנים שבשמיים. אמילי הייתה במטבח ואכלה מעט דגנים לפני הלימודים.
"בוקר, מצטער שאני לא יושב לאכול איתכם, אני מאחר." אמר אביה של אמילי לה ולאחיה ומיהר לצאת מן הבית.
"תעבירי את החלב." אמר מאט.
"אין זמן, חייבת לעוף. אתה תופס טרמפ איתי?," שאלה אמילי.
"כן, בא לי להתחיל בלי איחורים." אמר ורץ להביא את התיק.
"אמא ביי, יצאנו." אמרה אמילי וסגרה את הדלת אחריהם.
אמילי חגרה, לבשה את משקפי השמש האדומות שלה שהתאימו לצבע המכונית והחלה בנסיעה.

"בוקר טוב בן אדם, לאן נעלמת במשך כל החופש?," שאל רון את בראד כשהבחין בו בבית הספר.
"סתם, הייתי עם ההורים. נסענו לטייל." ענה, "איפה אמילי? עוד לא הגיעה?." הוסיף.
"מה אתה כבר מתגעגע?," שאל רון בחיוך, "תן רגע איתך לפני שתחזרו לקיטש שלכם."
"צודק, צודק. בוא היום בערב לפאב, נשתכר קצת." ענה אדוארד בחיוך וקרץ לבראד.

ריאן נכנס לבית הספר. המקום היה מלא, איפה שלא הסתכל הוא ראה תלמידים. הוא ניגש אל המזכירות וביקש להירשם.
"אני רואה שסיימת את הלימודים הקודמים." אמרה נעה המזכירה.
"בהצטיינות." חייך ריאן ואמר.
"אין כל צורך להתרברב, אבל זה מספיק לנו. התקבלת." השיבה נעה והושיטה לריאן בחזרה את המבחן שלו.
"תודה רבה לך." אמר טל בחיוך ויצא.
אמילי הבחינה בריאן כשעברה ליד המזכירות ונעצרה להביט בו.
"סליחה?," העיר ריאן את אמילי מחלומותיה בהקיץ בבקשה לעבור.
"בבקשה, מצטערת." אמרה ופינתה את המעבר.
"אני ריאן דרך אגב." הוסיף ריאן בחיוך.
"אמילי, אתה חדש פה?." שאלה.
"עברתי לגור כאן לר מזמן. השיב.
הפעמון צלצל לפתע וקטע את שיחתם.
"אני מצטער, חייב ללכת." אמר ריאן והתקדם.

אמילי נכנסה לכיתה באיחור ביחד עם נטלי ואמה.
נטלי ואמה התיישבו ביחד בשולחן הפנוי היחיד.
"למה את לא יושבת?," שאלה המורה את אמילי.
"אין לי מקום." ענתה אמילי בביישנות.
"יש כיסא פנוי על יד ריאן. שבי שם." הפצירה בה המורה.
"יש!," אמרה בליבה והתיישבה באלגנטיות נחרצת על יד ריאן.
"שלום לך שוב," אמר וחייך.

הערב ירד. אמילי ישבה במיטתה עם היומן, שקועה במחשבות על מה לרשום. היא ניסתה להריץ בראשה את כל מה שקרה היום ולהוציא הכל לדף.
לפתע צץ במוחה רעיון מה לרשום.

"יומני היקר.
היום הזה היה שונה, התחלנו ללמוד שוב.
קצת התחמקתי מבראד היום למרות שדי התגעגעתי אליו. לא היה לי כוח למבטים המוזרים עלינו.
אני חושבת שאלך אליו עכשיו.
נתראה מאוחר יותר.
אוהבת, אמילי."

אמילי סגרה את יומנה ורצה להתלבש. היא הוציאה מהארון את חצאית המיני שקנתה שלשום בקניון וחולצה בלויה מעט מהארון, לקחה את המפתחות לדלת איתה ויצאה. היא עמדה להיכנס לאוטו אך משהו צד את עינייה. היא הבחינה בשובל דם שנמרח על אורך הכביש.