סיפור נערה-פרק 1-קצת עליי

1-קצת עליי

אני כל כך שונאת לדבר על זה.כל פעם שאני מדברת על עצמי אני מרגישה חנוקה, חונקים אותי מכל כיוון.
טוב אז קוראים לי אנה, יש לי בקושי חברות, רק חברה אחת טובה שקוראים לה יובל.
אנחנו חברות מאז כיתה א'.אני, הילדה הקטנה והחמודה עם שיער בגוון דבש ועיניים חומות ושפתיים ורודות בהירות, ויובל, הילדה הבלונדינית עם העיניים הירוקות והשפתיים האדמדמות.
שתינו בנות די חמודות ומתוקות וזה…אבל הילדים בשכבה לא חושבים ככה.מצידם אנחנו סתומות.אנחנו חירשות.אי אפשר לומר לנו דבר.אז פשוט לא אכפת לנו ממה שאומרים.
יובל היא היחידה שמבינה אותי, היחידה שבאותו מצב כמו שלי, היחידה שלא חושבת שאני סתומה.אנחנו בסך הכל גמרנו ד'.אני ויובל וכל השכבה ועכשיו אנחנו בחופש, לומר את האמת, אני מתגעגעת לכולם, במיוחד ליובל שיצאה לחופשה מחוץ לארץ.אנחנו מתכתבות כל יום בסקייפ ומזכירות אחת לשניה זיכרונות טובים ויפים, ואני…אני אפילו קצת בוכה.
ימי הקיץ חלפו במהירות.טיילתי עם המשפחה שלי בכל מיני מקומות מעניינים בארץ וכשעשינו מחנה הכרתי יותר לעומק מיהם ההורים שלי.
יובל הודיע לי יום לפני שהיא חוזרת לארץ שהיא תשמח לראות אותי בשדה התעופה מחר בשתיים עשרה בצהריים, ברור שאמרתי לה שאני באה, כל כך רציתי לראות אותה! הרגשתי שחלפו שנים ולא נפגשנו בכל השנים הארוכות האלה!.
למחרת אני נוסעת עם ההורים שלי לשדה התעופה, בשתיים עשרה בדיוק אני עומדת ומחכה שתצא מהפתח שנפתח אוטומטית.פתאום אני רואה ילדה בלונדינית עם פוני ששערה גולש לה עד המותניים והיא רצה אליי, זיהיתי אותה מיד, זאת הייתה יובל!.
"יובל!" קראתי בשמחה ורצתי לקראתה.
"אנה!" קראה יובל ועזבה את כל המזודות ורצה לחבק אותי, שתינו בכינו וסיפרנו אחת לשניה מה עבר עלינו בזמן שלא ראינו אחת את השניה.יובל סיפרה לי שבאמריקה האופנה עכשיו זה פוני, ולכן היא עשתה לעצמה פוני כדי להראות שייכת.
חייכתי אלייה "בשבילי לא משנה איזו תסרוקת תעשי, את תשארי החברה הכי טובה שלי".היא חייכה אליי בחזרה ואני זוכרת את הרגע הזה לנצח.
"היי חכי!" אמרה פתאום יובל.היא הביטה בי כאילו שכחה משהו נורא חשוב."מה קרה?!" שאלתי אותה מהר והייתי מבוהלת שקרה משהו."שכחתי להביא לך משהו שקניתי לך!" אמרה ונרגעתי.היא הגישה לי קופסה שהייתה באריזה מהודרת בצבע האהוב עליי, תכלת.
"תפתחי את הקופסה" חייכה אליי.הבטתי בה, הרגשתי שהיא ממש מרוצה מההחלטה שלה למתנה.
פתחתי את הקופסה וראיתי אלבום גדול של תמונות ועל הכריכה היה כתוב:
Yuval & Anna
Best friends!
שמחתי לראות שיובל לא שכחה אותי כשהייתה באמריקה."תפתחי את האלבום" חייכה אליי.לא יכולתי לסרב לחיוך שלה ולכן פתחתי את האלבום.יובל לקחה איתה כנראה את כל התמונות שלנו ביחד ועשתה ממנו אלבום.היא עיצבה אותו וכתבה כל מיני דברים על התמונות ובמיוחד הערות ותזכורות לי.
נהנתי לקרוא את מה שהיא כתבה,כמו למשל:כאן אני ואת, אנה, היינו בלונה פארק, זוכרת?!
חייכתי כשראיתי את זה, הייתה לי חברה נפלאה, פשוט נפלאה ומקסימה.
באמצע אוגוסט אני ויובל החלטנו ללכת לקניון ולקנות לשתינו ציוד לימודי לשנה הזאת.
אני קונה ציוד של ניקי כל שנה, כי ברור, מה יותר חמוד מניקי?! ויובל קונה של פו הדוב, כשאני אומרת לה שמי אוהב אותו היא אומרת לי שהוא יותר חמוד מהכבשה הזאתי שקוראים לה ניקי.רתחתי עלייה ואז היא אמרה שזה סתם היה בצחוק.לא נרגעתי ועזבתי אותה לבד לבחור פו הדוב בקניון.
"אמאאאאאאאאא אני בבית!!" קראתי כשנכנסתי הבייתה.
לא קיבלתי תשובה.
"אמא?" שאלתי פתאום בפחד ואז חשבתי על מיליון דברים שיכולים לקרות לה.
"אני מתקלחת!" קראה אמא ונשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי שהכל בסדר.
נכנסתי לחדר שלי וצרחתי בתוך תוכי. החדר שלי היה מבולגן לגמריי והתחשק לי לצרוח, אני שונאת בלאגן.
"אמא!!!" צרחתי.
"מה?!" היא צעקה לי מהמקלחת.
"מה זה הבאלגן הזה?!" צעקתי לה והסתכלתי סביבי.
"חיפשתי משהו אצלך בחדר" צעקה לי בחזרה.אני יודעת מה היא חיפשה, נאנחתי.