לא מפגינה אהבה

אני לא מבינה איך עזבת. איך הלכת ככה, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת. היה כל כך קשה לדבר איתי על זה? לשלוח הודעה? להשאיר פתק? כלום. במקום כל זה החלטת לקום ולעזוב, בלי שום הסבר ובלי שום סיבה מוצדקת. אני לא כועסת, באמת שלא. אף פעם לא כעסתי, כי בתאכלס איך אפשר? אני אולי קצת פגועה, אבל אני עדיין אוהבת אותך. אני עדיין אוהבת אותך אבל מבולבלת.

תמיד אהבנו אחד את השני, היה לנו כל כך טוב ביחד. צחקנו ונהנינו, לא היה פגם אחד בקשר שלנו. אז למה בחרת לקום וללכת? למה עזבת בלי להגיד מילה? נכון שאף פעם לא הייתי קלה איתך, אבל זה לא היה בכוונה. זו פשוט אני. רוב הזמן אני לא חושבת לעומק ולא רואה דברים מעבר. אני לא מתרגשת מחיבוקים ונישוקים, לא בוכה מסרטים מרגשים, ובכללי, די אדישה. אני מודעת לעצמי, לאדישות ולקושי, אבל אני גם יודעת שתמיד הייתי כזאת. תמיד היה לי קצת יותר קשה להפגין רגשות, להראות חיבה, אבל בתוך תוכי אהבתי מכל הלב.

בתקופה האחרונה, קצת לפני שאתה הגעת נשבר לי הלב. שברו לי את הלב ואני לא הצלחתי להתמודד עם זה. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך הלאה, שהלב שלי שבור ואין שום דבר בעולם שיכול להציל אותי מעצמי. אבל אז אתה הגעת והרגשתי איך אני שוב פעם מתאהבת, והפעם הבטחתי לעצמי לא להישבר. לא להראות שאני לא בסדר, שאני מקנאה, שקשה לי. לפעמים הייתי כל כך בתוך המשחק שאפילו את הרגעים השמחים, הטובים והפשוטים הסתרתי מתחת למסכת האדישות שלי, שלאט לאט הפכה לפרצוף הקבוע שלי. בניתי סביבי כל כך הרבה חומות, שאף אחד לא יעז להיכנס לי שוב ללב. שאף אחד לעולם לא יצליח לגלות מי זאת אני האמיתית.

אני לא בוכה ולא נשברת, לא משנה כמה קשה וכואב לי. אני לא מראה רגשות כדי לא להיפגע, כדי שלא ייצא מצב שאני לא אשמע או ארגיש בחזרה את מה שאני רוצה, ואז זה סתם כואב. אני פחדנית, אבל אתה לא פחות. עוזב ככה בלי להודיע… אתה פחדן. אם היה לך אומץ היית מדבר איתי במקום לקום וללכת. מי יודע, אולי הסוף היה שונה אם היית עושה את זה. אני לא כועסת על זה שעזבת, אני אפילו די מבינה אותך. האמת שהחזקת לא מעט זמן, שאפו. אני לא כועסת כי אני מכירה את עצמי, ואפילו אני לא ציפיתי שתישאר כל כך הרבה. אבל אם אתה כבר עוזב, תעשה את זה כמו גבר, תתמודד.

מעולם לא כעסתי, נפגעתי, בכיתי או הראיתי רגשות מוקצנים, כי כזאת אני. שומרת הכל בפנים, שומרת ובולעת עד שזה נעלם כלא היה. אני מודה שכשעזבת, כמעט ונשברתי, והעיניים שלי התמלאו דמעות. אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי, בלעתי את הרוק וחזרתי לשתוק. אסור לי להישבר, זאת כבר לא אני. השתניתי. אני אוהבת אותך אהוב שלי אתה, אבל אני גם מבינה אותך. אולי אהבת אותי ולא רצית לפגוע בי אז לא אמרת מילה, אבל בסוף יצא שסתם שברת לי את הלב, שוב. שברת לי את הלב ואני חזרתי להיות הילדה הקטנה שלא מפגינה עוד אהבה.