לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק שישי♥

הידיים שלי דוממות. כל מה שאני עושה זה להקשיב לדופק שלו ולנשום. זה לא אמור להיות קשה במיוחד, אבל עכשיו אני מבינה שלנשום זה הרבה יותר קשה ממה שאני חושבת. אני מרגישה שאני טובעת. וזה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי שנינו טובעים בגשם עכשיו.
אבל לא קר לי.
"בואי. אני צריך לספר לך משהו." הוא אומר, ופתאום קשה לי יותר לנשום.
אנחנו הולכים בשתיקה לבית קפה סגור ומתיישבים, רק כדי למצוא מחסה מהגשם, ורק עכשיו אני מבינה כמה קר לי.
"את יודעת משהו?" הוא פותח. "סטשיה לא כזאת נוראית יחסית."
"יחסית למי?" אני שואלת בחשדנות.
"יחסית אליך." הוא עונה בפשטות. "תסתכלי על הבית שלי עכשיו מרחוק." אני מסתכלת ומוכה בהלם. המקום הזה ענק. זה נראה בית של מלך. איך פספסתי את זה?
"כן, רוב האנשים נראים ככה כשהם רואים אותו לראשונה." הוא מחייך, ואז המבט שלו משתנה למבט מהורהר יותר. "70% מהטריטוריה בבית הזה שייכת לסטשיה. כולל החדר שלה, חדר האמבטיה, רחבת הכניסה, הג'קוזי, הטלוויזיה והסטריאו. החדר שלי יחסית לכל זה נראה כמו בית כלא."
עכשיו התור של העיניים שלי לגדול עד לגודל של צלחות. "איך אתה מסתדר עם זה?"
"זהו, שיש חדר אמבטיה קטנטן צמוד לחדר שלי, ושני מטבחים. היא לקחה את הגדול, והיא עדיין מתלבטת בנוגע לקטן, אבל עד אז הוא שלי, וזה כל מה שאני צריך. וחוץ מזה, אני לא מסתובב הרבה בבית, כי אז יש סיכוי שסטשיה תהיה שם עם החברות שלה."
אני מפחדת לשאול את את זה, אבל אני חייבת לדעת. "מה הן עשו לך?"
הוא נושך את השפה שלו. "אני לא רוצה לדבר על זה. עדיף לי פשוט להישאר מחוץ לבית."
ועכשיו התחלתי להתעצבן.
"אתה לא אמיתי, נכון?! אתה מפחד להכנס לבית שלך?! זה מטומטם לחלוטין!"
"תקשיבי, שרי." הוא אומר בשקט. "את סיפרת לי דבר טראומתי, נכון? אני השתדלתי לא לעשות מזה עניין בשבילך. בבקשה אל תעשי מזה עניין, כי באמת שזה בסדר."
אני רוצה לצרוח שוב, אבל במקום זה רק מאגרפת את הידיים עד שהציפורניים שלי חורצות בהן. הוא צודק. אני חייבת להירגע. אני משפילה את מבטי לכפות הידיים שלי ורואה שהן מלאות דם במקום שבו הציפורניים שלי היו. אני מרימה את עיניי אל רועי.
הוא מבין מיד.
"זה בסדר. ממילא ההורים שלי יחזרו עוד חצי שעה."
אני רוצה לשאול אותו איך ההורים שלו הגיבו על סטשיה, האם הם יודעים, מי ההורה של סטשיה ובקיצור מה הסיפור המלא, אבל אני צריכה ללמוד לשחרר. אני מהנהנת.
"ניפגש מחר, נכון?" הוא מחייך ומתחיל ללכת.
"רגע, איפה?" אני שואלת במהירות.
"ספונטני," הוא עונה. "אל תנסי לחפש אותי. לכי לבית הספר שלך, ואם במקרה ניפגש עוד פעם איכשהו, סימן שהגורל איכשהו קיים."
אני מחייכת עם השפתיים, ובפעם הראשונה מזה שנים אני מרגישה שזה בסדר.
רועי מחייך. "עם השיניים, שרי. עם השיניים."
אני מחכה עד שהוא נעלם ואז מחייכת חיוך עם השיניים, כל הדרך הביתה.