לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק חמישי♥

זהו, עכשיו אני מעוצבנת.
בסדר, אז סטשיה היא האחות החורגת שלו. בסדר, הוא זר. בסדר, אני לא מאמינה שחיבקתי אותו. אבל עכשיו אני שמה לב למשהו אחר.
התמונות הממוסגרות, המושקעות כל כך… זה הוא שם… מתנשק עם מישהי.
"טוב היה ממש כיף אבל אני צריכה ללכת." אני אומרת בכעס וקמה מהמיטה.
"אבל אמרתי לך מה להגיד לאמא שלך." רועי תופס לי את היד ועוצר אותי.
"רועי." אני אומרת ועוצמת את העיניים לשניה. איך מנסחים את זה? "אני רוצה ללכת."
קודם לא ידעתי איך נראה הלם מוחלט, אבל עכשיו אני מבינה. העיניים שלו נפערות עד כדי כך עד שאני יכולה לראות את כל הלבן מסביב להם. הוא לא כועס עלי. אני לא חושבת שהוא כועס עליי. אני מקווה שהוא לא כועס עלי…
אני משחררת את היד שלי ממנו והולכת לכיוון היציאה. אני הולכת די מהר, אבל אחרי השתהות של כמה שניות, אני שומעת צעדים מאחורי.
"באמת שאני לא מבין אותך." אני שומעת אותו כשאני מול הדלת. אני לא מסתובבת.
"מה עשיתי עכשיו?" הוא שואל, ואני מרגישה שזז לי משהו בלב. הוא נשמע מסכן. כאילו כל הזמן אני מוציאה אותו כמעצבן, שלא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו. ובצדק.
אני מניחה את היד שלי על הידית.
"שרי." אני מזיזה את הראש שלי מילימטר לכיוונו. "בבקשה אל תלכי."
ופתאום אני מבינה משהו.
אסור לי לתת לאף אחד לשלוט בי ככה.
ואני יוצאת מהבית הזה.
הגשם מקפיא, ואני לבושה רק בשתי שכבות של חולצות דקות ומכנסיים קצרים. אבל אני ממשיכה ללכת. ואז מתחילה לרוץ. אין ספק שהוא ויתר עכשיו. אף אחד לא יעקוב אחרי בגשם. אני זוועתית, ומזג האוויר כמוני בדיוק. אף אחד לא יעקוב אחרי, אף אחד…
"שרי!"
לא נכון. אני עוצרת בשניה אחת.
"את לא תצליחי להיפטר ממני בכזאת קלות." עכשיו אני מסתובבת. כשרועי רואה את העיניים הנפוחות מדמעות שלי, הוא מתחיל להתקרב אלי, ואני לא נרתעת. הגשם יורד על שנינו, אבל פתאום אין לו משמעות.
אנחנו במרחק חמישה סנטימטר זה מזה.
"את בוכה או שזה רק הגשם?" הוא שואל בשקט.
ועכשיו אנחנו במרחק ארבעה.
"בתמונות. זו הייתה החברה שלך?" אני שואלת בשקט.
"האקסית שלי. תודה שהזכרת לי, אני צריך להחליף את התמונות כבר."
עכשיו במרחק שלושה סנטימטר.
"אני רואה שזה רק הגשם." הוא לוחש.
שניים.
"באיזה תמונות אתה הולך להחליף אותן?" אני לוחשת.
"בתמונות שלך."
אפס.