לא מאמינה באהבה: פרק ראשון

אנחנו כל-כך קרובים שאנחנו ממש נושמים את אותו האוויר, שפתיו כל-כך קרובות לשפתי שאם הייתי מנסה לומר משהו הן היו נוגעות, אנחנו כל-כך קרובים, אך הוא עדיין כל-כך רחוק ממני.
אני מביטה בו לשנייה, ואז מתרחקת, הוא אפילו לא שם לב לכך שאני כבר לא לידו, הוא גם לא היה שם לב אם הוא לא היה מרגיש קור במקום בו אני עמדתי לפני שנייה, הייתי מצליחה להיעלם לפני שהוא היה שם לב אם מזג האוויר היה חם יותר, וזה גורם לי לשנוא אותו קצת, העובדה שהוא היה כל-כך רחוק ממני שהוא אפילו לא שם לב שעזבתי עד שכבר עמדתי בדלת.
"אל תלכי," קולו מתחנן בפניי שאעצור, אני יודעת שזו לא אשמתו, שהוא לא שולט בזה, אך נמאס לי."בבקשה, אל תעזבי אותי." ידעתי שאם אני אצא עכשיו מהדלת ההיא, אני לא רק אשבור את ליבו, אני גם ארסק את נשמתי, וזה לא משהו שאני יכולה להתמודד איתו כל-כך מוקדם בבוקר.
"למה אני צריכה להישאר?" אני שואלת, ויודעת שאין לו תשובה טובה לשאלה הזו, בגלל שאני חשבתי במשך חודשים על התשובה לשאלה הזו, ואין לי תשובה, לפחות לא אחת שתספק אותי.
"את אוהבת אותי?" הוא עונה על שאלתי בשאלה, אני רוצה לענות לו, להגיד לו שאני לא אוהבת אותו ושאני לא חושב תשיש לנו עתיד, אך הקטע הוא שאני לא יודעת מה אני מרגישה אליו, רק שלפעמים הייתי מוכנה לתת הכל בשבילו, ולרוב פשוט רציתי להרוג אותו.
אך אני יודעת שגם אילו אהבתי אותו, זה לא מספיק בשבילי, שאני לא יכולה לחיות רק על אהבה, ההורים שלי יכלו, לא חשוב כמה היה קשה וכמה החורף היה קר, כל שעניין אותם היה האהבה שהם חלקו, העובדה שגרנו בבית הרבה יותר מידי קטן בשביל משפחה בגודל שלנו, לא עיניינה אותם, הם אמרו שזה רק מקרב אותנו, אך האמת היא, שלמרות שאהבתי אותם רציתי לרצוח אותם בכל פעם שהם אמרו שאנחנו לא צריכים כלום חוץ מאהבה, וזה היה מוזר, בגלל שנאי די בטוחה שבגיל ההוא, הייתי צריכה בגדים חדשים והשכלה נורמלית, אך לא יכולתי לקבל אותם בגלל שהם לא היו כלולים עם האהבה שהורי כל-כך אהבו.
העובדה שהוא ניסה לגרום לי להישאר בעזרת תירוץ כל-כך עלוב כמו אהבה, פגעה בי, היא גרמה לי לרצות לטרוק לו את הדלת בפנים ולקוות שלעולם לא אראה אותו שוב.
"אתה יודע שאני לא מאמינה באהבה." עניתי לו, קולי היה חסר רגישות והנחתי שדברי פגעו בו בדיוק כפי שהם פגעו בי.
הוא היה מושלם, עם חיוך מיליון דולר שלו, והאישיות שרוב האנשים היו מתארים כשובת לב, הוא היה מה שרוב האנשים כינו כאדם המושלם, חבל רק שאני הוצאתי את הצדדים הרעים שלו, שהצלחתי לגרום לאכפתיות שלו להיעלם ולחיוכו לדהות, בעבר זה לא היה כך, שינינו היינו כל-כך מדהימים ביחד, היינו הזוג שכולם רצו להיות, ועכשיו, אנחנ והזוג ההוא שנראה טוב רק מבחוץ, וגם זה לא תמיד.
"אני חושבת שמיצינו את זה," אני אומרת לפתע, קולי רך ואני מדברת אליו כפי שהייתי מדברת אל חיה פצועה, אל אחת כזאת שעשויה לברוח בכל רגע."אני חושבת שהגיע הזמן שנסיים את השקר הזה." אני אומרת ומעבירה את עצבעי ממנו אליי, ולמרות שאני רוצה להביט בעיניו בזמן שאני אומרת את זה, אני לא יכולה אפילו להביט בפניו, אז אני בוהה בקיר מעליו.
"לא," הוא אומר לי ותופס בידי, מנסה להכריח אותי להביט בו, אך אני פשוט לא יכולה."אני לא מוכן לוותר עלייך." הוא מרים את סנטרי בכדי שאהיה חייבת להביט בפניו, אז אני פשוט עוצמת את עיני, לא רוצה לחשוב עליו, לא רוצה אפילו להיות פה, פשוט בגלל שזה כואב מידי, אני חושבת שהוא הבין את זה, אך הוא לא היה יכול פשוט לתת לי לעזוב, לא לפני שהוא אמר דבר מה נוסף.
"אני אלחם עלייך עד הנשימה האחרונה שלי."