לא להסתכל על העבר- פרק 9.

פרק 9-
מנק המבט של סול-
התעוררתי בבוקר, הייס העיר אותי. התמתחתי באיטיות וצעדתי לעבר המקלחת, שטפתי פנים וציחצחתי שיניים.
"סולי, תארגני מזוודה אנחנו הולכים לטיול." אמר ויצא במהירות מהחדר, בלי לתת לי לענות.
לא ממש הבנתי איזה טיול, אבל בסדר…
לקחתי מזוודה שהייתה בבית, שמתי בה בגדים, טיפוח ועוד כמה דברים.
שמתי על עצמי מכנס קצר וחולצה בצבע לבן. נעלתי נעלי אולסטאר והייתי מוכנה,
הלכתי לחדר של ליבי. לבדוק אם היא מכינה את המזוודה,הופתעתי לגלות שהיא סיימה להכין את המזוודה, והיא כבר לבושה. חייכתי, נשקתי לראשה והלכתי למטבח.
ראיתי שהייס מכין ארוחת בוקר, ישבתי בספה שבסלון והכל היה ממש מבולגן,
החלטתי שאני מתחילה לסדר הכל. ניקיתי במטאטא את כל הליכלוך והיה נקי לגמרי.
היה יותר נעים לראות את הכל נקי ומסודר מאשר לראות הכל מלוכלך ומבולגן.
ליבי הלכה לעברי וחיבקה אותי, אחר כך היא הלכה לעזור להייס לבשל.
ראיתי שהייס עדיין לא סידר את המזוודה שלו, אז הלכתי לסדר במקומו הכנסתי כמה בגדים יפים. אבל אז התלבטתי בין שתי חולצות ממש יפות. אחת מכופתרת עם כוכבים עליה, אחת טישרט בצבע גינס. הלכתי לעבר הייס, והראתי לו את שתי החולצות, והוא ממש התקשה לבחור.
"תכניסי את שתיהם." ביקש ביאוש, הוא לא ידע איזה מהם לבחור.
"אוקיי." ציחקקתי והכנסתי את שתי החולצות למזוודה, עכשיו נעליים החלק הכי קשה, להייס יש מלא נעליים! בסוף בחרתי נעליי ספורט יפות, ועוד כמה…
אכלנו את הארוחה של הייס, ולהגיד את האמת? יצא ממש ממש טעים.
"הייס, לא ידעתי שאתה בשלן כל כך טוב!" צחקתי בקול רם.
"תתפלאי, אני יודע לבשל מגיל קטן." אמר מתגאה.
"כן, בטח." ציחקתתי בטירוף.
סיימנו לאכול, ויצאנו למונית שהייס הזמין. ויצאנו לדרך…

-מנק המבט של תומס-
אני וצייס אתמול חזרנו מהחדר אוכל, היה מאוחר והיינו עייפים ממש…
"היי צייס, אנה, תומס וקמרון. אתם נבחרתם לבוא להיות בטיול." נשמע קולה של המנהלת שהקפיץ לנו את הלב, צחקנו וקמנו באיטיות.
היא ביקשה מאיתנו לארגן מזוודות לא היה לנו כוח בשיט. אבל הוצאנו את המזוודות שלנו, ואירגנו אותם. הכנסתי כמה בגדים וגמרתי..
כל הבנים גמרו, רק אנה לא גמרה. וואי לי, זאת שנתיים יקח לה! היא הכניסה בגדים, עוד בגדים, עוד בגדים, איפור, תיק רחצה. בקיצור מלא!
אחרי חצי שעה היא סוף סוף סיימה, יצאנו לעבר האוטובוס שהחנה מול הפנימייה.
"הנהג שלנו חברמן, הוא יקח אותנו לתימן!" התחלנו לצעוק ולהעביר דאחקות. זה היה קורע.
והנהג זרם איתנו, ממש חברמן התחיל לשים לנו שירים במזרחית ואנה התעצבנה מזה.
"וואי לי, וואי לי!" התחלנו לשיר בקולי קולות.
"את כמו ילדה קטנה, אותי את מסובבת!" המשכנו במלא זיופים.
התחלנו לחזור לילדות, לנוסטלגיה, לכל הצחוקים, אלה חברי אמת.
גם אם נצחק אחד על השני, נדע שהכל צחוק.
סוף סוף הגענו, ראינו טבע והרבה דשא. היה איתנו עוד קבוצה של ילדים, ואת התורם הזה הייס. שאיתו באו סול וליבי. אני בטוח, שכולנו נהנה.
אז בהצלחה לנו (?)
פגשתי שם הרבה אנשים שלא הכרתי, עד שראיתי מישהי שממש הייתה מוכרת לי.
אבל אין סיכוי שזאת היא, איך היא יכולה לבוא לכאן? זה לא אמיתי… אולי אני הוזה?
"זה לא יכול להיות." מילמלתי לעצמי.
זאת היא? זאת לא יכולה להיות היא, חשבתי אך ביטלתי את כל המחשבות שלי.
אולי זאת היא?