לא להסתכל על העבר- פרק 27

פרק 27-
-מנק' המבט של תומס-
שכבתי על המיטה, כשראשי על הכרית, זורק את הכדור הצהוב לתקרה ותופס אותו.
התקשרו אליי,
"….give a little time to me, i'll burn this out well play hide-and-seek"- השיר של אד שירן נשמע ברקע.
היה מוצג על המסך: "צ'ייס אחשלי היקר."
מוזר.. כבר כמה ימים לא דיברנו, מה הוא נזכר עכשיו להתקשר?
עניתי בכל זאת.
"הלו?" שאלתי, מבולבל למה הוא פתאום התקשר. אולי קרה משהו לסול?
"היי.." אמר צ'ייס בקול חלוש, הוא היה נשמע אחרי בכי.
"קרה משהו?" אמרתי במהירות, נבהלתי.. לא הבנתי למה הוא בכה.
"כן.." המשיך ללחוש בכבדות.
"אז נו כבר! אתה מתכוון לספר עכשיו או מחר?" צרחתי בכל כוחי.
"אללה כוסאמו סתום תפה שלך! מה נראה לך? אתה לא שומע שבכיתי?? אז תרגיע את הטונים שלך ומהר." אמר, מתעצבן עליי ממש.
"יואו תספר כבר!" הנמכתי קצת את קולי.
"טוב." אמר באיטיות.
"טוב אז ככה…" התחיל את דבריי, מתחיל להתנשם בקצב מהיר.
"מהדריסה, סול נפגעה בראשה. ועקב הפגיעה היא איבדה את הזיכרון." אמר במהירות מרובה, לא מפסיק להתנשם בכבדות, לאט לאט נשימתו התחילה להיות איטית יותר יותר, עד שהוא נשבר, הוא פשוט התפרק ובכה לי בטלפון.
אני בכלל לא ידעתי מה להגיד, הייתי בשוק, לא אמרתי כלום, לא בכיתי, לא הייתה על פניי שום הבעת פנים.
"אני… מה?!?!!" אמרתי בלחש. לא מבין מה פאקינג שמעתי עכשיו.
"מה ששמעת." אמר בקרירות, שמעו שהוא בוכה, שדמעות זולגות על לחייו.
"אני בדרך." אמרתי, בלי לשמוע מה יש לו להגיד וניתקתי את השיחה.
שמתי עליי חולצה, כפכפים ויצאתי הכי מהר שאני יכול.
כבר לא רציתי לחכות למונית, התחלתי לרוץ לעבר הבית חולים שסול נמצאת בו.
בדרך, נתקלתי בכמה אנשים.
חלק צעקו: "יחתיכת משוגע! מה עובר עלייך?" התעלמתי מהם.
לא היה לי אכפת משום דבר, המשכתי לרוץ בכל כוחי.
הגעתי לבית חולים,
עמדתי מול הדלת של החדר של סול. החזקתי בברכי שלי, התנשמתי בחוזקה.
צ'ייס התקרב והחזיק בכתפי. העפתי את ידו ונכנסתי לחדר.
"יפה שלי." אמרתי מיואש.
אולי אני והיא כבר לא מתאימים, וצ'ייס יותר מתאים לה.
אבל היא תמיד תיהיה אחותי הקטנה…
אני אוהב אותה, בכל ליבי.
"אחותי… אני אוהב אותך."
"את חייבת לזכור אותנו." המשכתי, כשליבי כואב, וכל מילה ננעצת בליבי בחוזקה.
"אנחנו תמיד נאהב אותך." אמרתי, הזזתי את חלק משיערה שנפל על פנייה, ויצאתי מהחדר הלבן והקר.
הלכתי לספסלים, התיישבתי והחזקתי את ראשי בעזרת ידיי, ישבתי שם מתוסכל.
מה אני הולך לעשות? היא הולכת לשכוח ממני, מכולנו..
מה אפשר לעשות? יהיה קשה להחזיר לה את הזיכרון כל כך מהר. יהיה קשה יותר מידי…

-מנק' המבט של ****-
לא התכוונתי, לא התכוונתי לגרום לה את כל הסבל הזה.
אבל אם כמה שאני אוהב אותה, הייתי חייב לגרום לה לאבד את הזיכרון.
אסור לה להיות בקשר עם תומס.
זה מסוכן מידי, היא יכולה לגלות יותר מידי פרטים, ודברים שהיא לא אמורה לדעת.
נסעתי הביתה, אחרי הרבה זמן שלא הייתי שם. רציתי לראות את המשפחה שלי, את האישה שלי, הילדים שלי, האנשים שהתגעגעתי אלייהם כלכך.
נכנסתי לבית באיטיות רבה.
"משפחה יקרה שלי.." לחשתי.
כל הילדים הקטנים רצו אליי וחיבקו את ברכיי. הרמתי אותם אחד אחד, ונתתי לכל אחד חיבוק חם וגדול.
אישתי, ליאת, ישבה על הספה עם עיניים תקועות לעבר הטלוויזיה. היא לא העיפה לעברי מבט.
מה שאומר, שהיא כועסת. היא כועסת שלא הייתי בבית הרבה זמן. יותר מחודש, אני מבין אותה, זה קשה שבעלה לא נמצאה בבית יותר מחודש והיא צריכה לעשות הכל לבד, להכין, לבשל, לקפל, עבודות בית, להסיע את הילדים, להחזיר אותם, להסיע שוב לחברים, לחוגים.
זה קשה ממש. אני צריך להתנצל בפנייה.
"ליאתי.." לחשתי לאוזנה.
היא לא הסתכלה לעברי, היא המשיכה להסתכל לטלוויזיה.
"ליאתושש." אמרתי בקול של פרחה, מה שחשבתי שיצליח להצחיק אותה. אבל זה לא עזר..
"נו.. יפה שלי." התחננתי שתסתכל לעברי.
"מה" אמרה, בקול קר.
"סליחה.. אני מצטער." ביקשתי סליחה מכל הלב.
"טוב פסדר, פעם אחרונה." אמרה בצחיקוק.
"תביאי נשיקה." אמרתי וחטפתי ממנה נשיקה.
"בוא לעזור לי לחלק את התאומים." ביקשה בחיוך.
"יאללה." לקחתי את ידה והלכנו לקלח את התאומים הקטנטנים.